קולות המחאה: המסר שלי למורים הוא שאסור להתכופף

שלושים ושתיים שנים שימשתי כמורה, מחנך ומנהל במערכת החינוך הממלכתית. ב-8 השנים האחרונות ניהלתי את בית החינוך המשותף חוף הכרמל במעגן מיכאל. יחד עם הצוות החינוכי המסור, הצעדנו את בית הספר למקומות מרשימים של עשייה פדגוגית וערכית. הַחְלָטָתִי על סיום דרכי במערכת לא נבעה מהסערה הציבורית שעמדתי במרכזה אלא מסיבות אישיות.

כמנהל בית הספר סברתי כי חובתנו כאנשי חינוך לחרוג מהמשימה של הוראת חומר לבגרות. אם חפצים אנו לחנך את דור העתיד להיות מעורב ואכפתי, עלינו לעודד שיח אקטואלי, להציב דילמות ערכיות שבלעדינו יתכן ורבים מהם לא ייחשפו אליהן כלל. על השיח לכבד כל עמדה, למעט עמדות גזעניות או הקוראות לאלימות. פרסמתי והפצתי לצוות החינוכי פינת אקטואליה שבועית שהתמקדה בשאלה מהותית עליה ניתנו שתי תשובות מנוגדות. כך נראה שיח פתוח ומאפשר, שיח דיאלוגי אמיתי.

אחת הפינות ששלחתי עסקה באלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. התחלתי את הפינה בפסוק: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים ההִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המסר המקראי, המעניק יחס הוגן וחומל לזר, לגר ולחלש על בסיס הזיכרון ההיסטורי, זו היהדות בהתגלמותה. יום לאחר שנשלחה אותה פינה אקטואלית, מציאות בית הספר השתנתה באחת. לא שיח ביקורתי פתוח ומאפשר כפי ששאפתי לזמן, אלא סערה ציבורית גדולה ומכפישה.

זה התרחש כשבדרך כלשהי הועברה הפינה המדוברת לערוץ 14. החל קמפיין ברשתות החברתיות שקרא לפיטוריי. בית הספר היה כמרקחה. דלק של שנאה ותיעוב הופנה כלפיי, התלמידים קיבלו רוח גבית לחצות כל גבול. בשיאה של המהומה הפגינו עשרות תלמידים בתוך בית הספר בקריאה נגדי: "יא בוגד, תתפטר". במאמצים רבים הושב הסדר על כנו, אולם באותם רגעים נסדקה הבועה של בית הספר. הפכנו זירה סוערת, חלק מהמציאות הישראלית השסועה. וכמו בחשוך שבמשטרים הועבר אלי באותם ימים מסר לפיו יגיעו אף למפתן דלתי. האווירה האלימה שנוצרה בבית הספר היא חלק ממדיניות שיטתית שבמסגרתה ארגוני ימין קיצוניים ומסיתים מפעילים לחץ, בעידוד ובשיתוף פוליטיקאים, במטרה לייצר צנזורה במערכת החינוך ולהשתיק מורים ומנהלים שמתויגים כביקורתיים או כ'שמאלנים'. נאלצתי לעמוד בפני מתקפה שקרית ובזויה.

כך כתבה בימים האחרונים פסית שיח, חברת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, מנהלת תיכון לשעבר ומורה בהווה: "בעוד בבתי הספר הדתיים והחרדים מרשים לעצמם לדבר כמעט חופשי על פוליטיקה (מצד ימין כמובן), עמיתיהם בחינוך הממלכתי הולכים על ביצים". הגיעה העת לומר – אין סימטריה בין שני צדי המפה, לא רק במה שאפשר ומותר לומר אלא בכל הקשור למסעות הסתה נגד אנשי חינוך. הכיוון ברור וחד: מה שיש פה זו "רוח מפקד" המאפשרת את המשך המגמה האלימה הזו.

אומר זאת בקול צלול וברור – גם אם הרגעים אותם עברתי לא היו לי קלים, ותודה למעגל הרחב מאוד שתמך בי, לא עלתה בי לרגע המחשבה לסור מדרכי החינוכית. דווקא ימים אלה הם הרגע בו כל מי שחפץ לחנך את בני הנוער לדמוקרטיה, לקום ולעשות מעשה. די להפקרת הזירה בפני גורמים לאומניים-גזעניים המפיצים מסרים שטוחים ורדודים.

במאמרו "האדם הלוחם ומדינתו" טען פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כי גבורה פיזית בשדה הקרב נחותה ו"מפוקפקת" לעומת גבורה מוסרית-ערכית. לשיטתו, היכולת לעמוד לבד מול החברה, מול הקונצנזוס ומול מנגנוני המדינה מתוך חובה ערכית, דורשת תעצומות נפש גדולות ונדירות הרבה יותר מאשר להסתער בקרב יחד עם כולם. אסור לנו להתכופף! הניסיון להשתיק דיון ערכי עומד בסתירה לרוח הדמוקרטית. מערכת חינוך שאינה נוגעת בסוגיות טעונות, מחשש להתנגדות, תאבד את תפקידה המרכזי בגידול אנשים חושבים, הומניסטיים, מוסריים.

ראוי להזכיר שוב ושוב כי מותר למורה או למנהל להשמיע את עמדתו ובלבד שהוא מאפשר לקולות אחרים להישמע, שהוא מייצר מרחב בטוח להשמעת מגוון של דעות. אך עלינו לשרטט גבולות לשיח החינוכי. לא הכל מותר. איש לא זכאי לכינויים פוגעניים כמו "בוגד" או "אויב". לא יתקיים דיון בעד ונגד רצח רבין, בשום דיון לא ייאמר "מוות לערבים" או "כל השמאלנים בוגדים". אין מקום להסתה, לגזענות, לקריאה לאלימות. ואם נער יאמר: "אבל ככה אני חושב…" יאמר לו שאין לכך מקום! כולנו אוהבי המדינה. חובתנו לטפח חברה פלורליסטית, ומכבדת. עלינו לחסן את בני הנוער נגד גלי הגזענות הפושים בחברה. ביקורת עצמית אין משמעותה שלא אוהבים את המדינה אלא היא ביטוי לאחריות. עיסוק בערכים הוא עמוד השדרה שלנו כבני-אדם הומניסטיים, כיהודים.

מתוך דבריו בעצרת נגד ממשלת הימין שנערכה במרכז חורב בחיפה, 5.9