'הכל בכל מקום בבת אחת': עליית סרטי הגיקים אינה מבשרת דבר

הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה האחרון (האוסקר) "הכל בכל מקום בבת אחת" (דניאל קוואן, דניאל שיינרט, ארה"ב, 2022) נחשב יוצא דופן במונחיה של האקדמיה לקולנוע. הוא אינו סרט הוליוודי במובן המקובל של המונח, אלא יצירה עצמאית דלת תקציב באופן יחסי.

כפי שהיטיב לנסח זאת אורי נתן במאמרו ב"זו הדרך" בשבוע שעבר (גיליון 12), הסרט משתייך לסוגה עצמאית, העושה שימוש מכוון בטכנולוגיה דלת תקציב ומציג זאת כשפה קולנועית אמנותית. נתן טוען כי החזרה לאפקטים שאינם ממוחשבים, ולהפקה זולה שאינה תלויה בהכרח באינטרסים של חברות ההפקה הגדולות, מבשרות קולנוע מסוג חדש.

לטעמי, הבשורה היחידה שמבשר הסרט היא זכייתו לראשונה בפרס האוסקר של "סרט גיקים" – סוגת סרטים המתחוללים בעולמות הפנטזיה והמדע הבדיוני, אשר סביבם עדת מעריצים התופסת את עצמה בשוליים התרבותיים והחברתיים. אינני בטוחה כי מדובר בבשורה גדולה לעתיד הקולנוע, אך במידה שכן, היא אינה מבשרת טובות.

מדע בדיוני? חשבו שנית

כסרט המצהיר על עצמו חלק מסוגת המדע הבדיוני, "הכל בכל מקום בבת אחת" נכשל בתיווך אחד ממאפייניה החשובים ביותר – עלילתו אינה מתחוללת בעתיד, והוא אינו מתיימר להציג מציאות אלטרנטיבית או דיסטופית. הוא אמנם משלב תמות השגורות בסוגת המדע הבדיוני, כגון ריבוי מציאויות ויקומים מקבילים, אך עולמות אלה מציגים בסך הכל מימוש שונה במקצת של כל התרחישים האפשריים בחייה של הדמות הראשית. בכך, כמעט כל אחד מהתרחישים מובילים לעתיד רגיל ומתקבל על הדעת. זאת, אולי, מלבד יקום מקביל אחד, בו אצבעות בני האדם עשויות נקניקיות – זו האלטרנטיבה הפרועה ביותר שמצליח הסרט להציג.

מבחינה קולנועית וסגנונית, לא מחדש הסרט חצי דבר. בימויו ועריכתו סטנדרטיים למדי, אם כי מכתיבים קצב מהיר מהרגיל. השפה הקולנועית של הסרט מתייחסת בעיקר ל-"מטריקס" (האחיות וצ'אוסקי, ארה"ב, 1999) ולמגוון סרטיו של הבמאי האמריקאי הנודע קוונטין טרנטינו. בכך, קשה להשוות את "הכל בכל מקום" לקלאסיקות מד"ב חשובות, דוגמת "2001: אודיסאה בחלל" (סטנלי קובריק, ארה"ב, 1968)  או "בלייד ראנר" (רידלי סקוט, ארה"ב, 1982). אלה, בניגוד ל"הכל בכל מקום", הציגו בשעתם קולנוע חדש מבחינה סגנונית, ושילבו דימויים עשירים, מורכבים וחדשניים. קשה להשוות את הדמיון הפרוע ואת היצירתיות שהציג "בלייד ראנר" (חלליות מרקדות ובניינים שחורים ומסתוריים), לאצבעות העשויות נקניקיות, או לדימוי המרכזי של "הכל בכל מקום" – פרעצל אמריקאי ענק ומחורר.

חובבי "הכל בכל מקום" סבורים כי פער זה הוא למעשה מלאכת מחשבת מכוונת – הסרט מבצע פרודיזציה, ומשתמש בהגכחה ובדימויי פופ נגישים ברוח התקופה. אולם, לטענתי, עובדה זו היא בעיקר נקודת התורפה העיקרית שלו – הסרט וולגרי בעריכתו, ועצל בדימויים הפשוטים והפשטניים שהוא מציג. העובדה שהדבר נעשה במכוון היא בעטיו של הסרט, ולא לטובתו.

הניאו-ליברליזם בתור התרחיש הטוב ביותר

נקודה נוספת המרחיקה את "הכל בכל מקום" מסוגת המדע הבדיוני היא כשלונו להציג מציאות דיסטופית אליה מתקדמת האנושות. למעשה, ההפך הוא הנכון – הוא מציג את עולמנו כטוב מבין העולמות האפשריים. הגיבורה, אם למשפחת מהגרים בארה"ב, חוזה בכל התרחישים האפשריים אותם יכלה לחיות. היא מבינה כי המציאות הנוכחית באמריקה, זו של ניאו-ליברליזם ואימפריאליזם, היא הטובה מבין כולן. במסעותיה בין היקומים המקבילים, חיה הגיבורה את כל הקונפליקטים הפוטנציאליים עמם מתמודדות משפחות מהגרים: פערים בין דוריים; קשיי שפה; ועוני. אולם, בסופו של דבר, מבינה הגיבורה כי את כל אלה ניתן לפייס בשימור ערכי המשפחה הגרעינית ובקידוש האהבה הרומנטית.

סרטים העוסקים בדרמה של חיי הבורגנות אינם זרים לטקס פרסי האוסקר בלשון המעטה. החידוש במקרה זה מונח דווקא בקרב קהל מעריצי הסרט – אותם "גיקים" המכירים את החיים בשוליים התרבותיים והחברתיים. כבר מאז "מטריקס", שכאמור חב לו "הכל בכל מקום" תודה באופן מפורש, הפכו ה"גיקים" כוח משמעותי בתעשיית הקולנוע. עם זאת, עד היום לא ניתנה לסרטיהם גושפקנה של איכות, קל וחומר בדמות שבעה פרסי אוסקר, לרבות הסרט הטוב ביותר.

"הכל בכל מקום" לוקח חלק פעיל ביצירת קהל מעריציו. למעשה, עלילתו מורכבת בעיקר מבדיחות פנימיות ומאלוזיות פנים-תרבותיות שנועדו לספק את צרכיה של אותה קהילה. קל מאוד לשים לב לדבר בעת הצפייה בסרט. ההפקה הזולה והרגרסיה הרומנטית לכאורה לאפקטים לא ממוחשבים משרתים את הסרט כהפקת קאלט. לא מדובר במניפולציה – אין בסרט כל מיסתורין או ניסיון הסוואה. "הכל בכל מקום" מציג אוטופיה אמריקאית בהווה, אשר הגיעה לשיאה עם זכייתו באוסקר.

לעיון במאמרו של אורי נתן: https://zoha.org.il/119989/