בעקבות הספר "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה": בין טראמפיזם לתוכנית ריאליטי

ספרו החדש של חוקר התרבות דוד גורביץ' – "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" (הוצאת עברית) ממקם את הטראמפיזם כסמן של מגמת שינוי רחבה בתרבות המערבית שהתמכרה לתוכניות ריאליטי, לתרבות הממים, לתרבות הסלבריטאות ולספקטקל (חיזיון מרהיב). את כל אלה ועוד טראמפ מייצג בסגנונו הבוטה, באמירותיו ובאובססיה שלו לתקשורת ההמונים, עמה הוא מקיים יחסי אהבה ושנאה. טראמפ עולב בכתבים ובערוצי התקשורת אך על מדיניותו דווקא מכריז ברשתות החברתיות. כך היה עם ההפצצות באיראן וגירוש המהגרים ממקסיקו.

המדיה החברתית היא פורקן לתודעה הטראמפיסטית, היא חסרת מרכז, וגבולות של אמת ושקר אינם חלים עליה. טראמפ יכול לטעון כי מהגרים אוכלים כלבים ותומכיו יאמינו לו ויבטאו את תמיכתם בשירות ההגירה האכזרי של טראמפ. המדיה החברתית מאפשרת לטראמפ לכתוב כל דבר העולה ברוחו, ובמובן מסוים דורסת את רעיון הדמוקרטיה במדינות המערב.    שם הספר, "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", מהדהד את שיר המחאה של המשורר וחלוץ מוזיקת ההיפ-הופ האפרו-אמריקאי גיל סקוט הרון שיצא לפני 50 שנים תחת אותו שם. השיר מזוהה עם תרבות המחאה שצמחה בארה"ב בשנים אלה ועם תנועות לשחרור שחורים כמו הפנתרים השחורים והתנועה לזכויות האזרח. אגב, פרד טראמפ, אביו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעצר בהפגנה של הקו קלאס קלאן ב-1927. טראמפ הבן, כמובן, לא מעוניין בזכויות שחורים, יהודים, נשים או להט"ב. שירו של סקוט הרון נכנס בשנת 2005 לרשימת 500 השירים הטובים ביותר ולרשימת 100 שירי המחאה הטובים ביותר של מגזין המוזיקה הרולינג סטונס. אין ספק כי המהפכה הטראמפיסטית לא תשודר בטלוויזיה, אבל היא כן תשודר במדיה החברתית בשידור חי באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק וברשת X, שבעליה אילון מאסק הוא מגדולי תומכיו של טראמפ.

מתרבות הביטול לימין החדש

תרבות הביטול האמריקאית שצמחה ועלתה בקמפוסים בארה"ב בעשור הקודם העידה על שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית האמריקאית ועל אובדן הדרך של רבים בשמאל האמריקאי. חברת הקונגרס האמריקאי אלכסנדרה אוקסיו-קורטז אמרה לאחרונה בראיון "ווק הראשון היה מטורף". בארבע מילים אוקסיו-קורטז סימנה הפרדה ברורה בין המאבק התרבותי בטראמפ בזמן כהונתו הראשונה והמאבק הסוציאליסטי-דמוקרטי המתגבש בתקופת כהונתו השנייה.

שליח "ישראל היום" לארה"ב אור שקד סיכם את הריאיון עם אוקסיו-קורטז כך: "היא עדיין מגדירה את עצמה סוציאליסטית דמוקרטית, תומכת בביטוח בריאות ממשלתי לכולם, באיגודי עובדים חזקים, בשכר גבוה ובהשקעות אקלים בנוסח 'הניו דיל הירוק". מועמדים נוספים בדמותה של אוקסיו-קורטז ניצחו לאחרונה בבחירות פנים מדינתיות בארה"ב.

בסרטו של עלי עבאסי "המתמחה" משנת 2024 מוצג המודל הפוליטי של טראמפ, עורך הדין רוי כהן, האחראי לכך שאת'ל ויוליוס רוזנברג הוצאו להורג ב-1953 באשמת שווא של בגידה. כהן המקרתיסט היה ידוע בנכלוליותו, בשקריו ובמזימותיו. התלמיד טראמפ עלה על מורו כהן ומגיע לתפקיד שכהן רק היה יכול לחלום עליו. בסרט נראה טראמפ, יזם נדל"ן צעיר ולא כל כך מוצלח, חוכך בדעתו לראשונה לרוץ לנשיאות ארה"ב 30 שנים לפני שנבחר לתפקיד בפעם הראשונה ב-2016.

כוחה של המדיה החברתית

המדיה החברתית היא המסר של טראמפ. אין לו אידיאולוגיה מלבד האדרת עצמו וכספו. קשה לטעון כי טראמפ חבר בזרם הנוצרי הימני כמו סגנו ג'יי די ואנס, או כי הוא איש ימין קיצוני-פופוליסטי כמו יועצו האסטרטגי לשעבר סטיב באנון. אך אין זה משנה – הוא מקדם מדיניות ימין-קיצוני עקבית. מפלגות ימין קיצוני ערב מלחמת העולם השנייה רק יכלו לחלום על היקף החשיפה התקשורתית בה זוכה טראמפ ללא כל תיווך עיתונאי רציני.

הטראמפיזם הוא תוכנית ריאליטי חסרת תסריט, בלתי ניתנת לעצירה ומלאת יצרים של כוח, כבוד וכסף, במילותיו של שר התרבות מיקי זוהר. ככל שגדלה הפופולריות של טראמפ כך גם גדל הונו. טראמפ מספק את הסחורה לעיניהם המשתאות של מנהיגי מדינות המערב המשתהים. כהונתו היא ההצגה הטובה בעיר וטראמפ הוא הכוכב הראשי והבלתי מעורער שמעריציו נוהים אחריו. פוליטיקת הזהויות השמרנית של קמלה האריס והילרי קלינטון לא מציעה הנעה וסחף רגשי זהים לזה של הפוליטיקה הטראמפיסטית.

הטראמפיזם בקולנוע האמריקאי

גורביץ' כותב בפרק השביעי: "שני אלמנטים מרכזיים מייצגים את דימוי הטראמפיזם בתרבות: האלמנט הקומי והאלמנט הכוחני המבעית". לדעתי, פרק זה והפרק השמיני הם החלקים המשכנעים בספר. גורביץ' מוצא בארבעה סרטים אלה: "קרב רודף קרב" (2025) של פול תומס אנדרסון; "אדינגטון" (2025) של ארי אסטר; "משולש העצבות" (2022) של רובן אוסטלונד; ו"שמונת השנואים" (2015) של קוונטין טרנטינו ייצוגים שונים של אותה בעיה: שקיעת המערב ותרבות הדוניסטית וניהיליסטית של חברת הראווה השקועה בזוהר, בנוצץ ובמעורר רגשות.

"הסרט (קרב רודף קרב) הוא עדות קומית אפלה למציאות שאין לה תקנה: פוטנציאל הרוע האלים הגלום בטראמפיזם מתגלה כאן ללא פילטרים וללא מסכה" – כותב גורביץ' ולאחר מכן מסביר: "הסרט (משולש העצבות) שהתחיל כמופע ריאליטי על קץ הקפיטליזם, מסתיים במופע ראווה וברצח רומנטי מפוברק. הכל נשאר בסופו של דבר בתוך הסרט. שם חי כמובן, גם דונלד טראמפ". עודד יניס שטראוס משלים את התמונה בפרק העוסק בדונלד טראמפ ובמדיה החברתית. עבור גורביץ' כל אחד מהסרטים מייצג נופך אחר ומשלים של הטראמפיזם התרבותי שהמערב שקוע בו. בעיני שטראוס טראמפ כתופעה לא היה יכול להתקיים ללא ענקיות המדיה החברתית: הן כמו דלק המזין מפלצת.

 עוד בנושא: https://zoha.org.il/147949