בחירות גורליות בברזיל תחת המכבש הכבד של האימפריאליזם האמריקאי

הבחירות בברזיל, המדינה הגדולה והכלכלה החזקה באמריקה הלטינית, יערכו בעוד פחות מחודש. ב-4 באוקטובר יבחרו אזרחי הרפובליקה בנציגים לבתי המחוקקים של 26 המדינות ובמושליהן, בנציגים לבית הנבחרים, בשני שלישים מחברי הסנאט, בנשיא ובסגנו. בסקרים מוביל באופן עקבי הנשיא המכהן לואיז אינאסיו "לולה" דה סילבה, מנהיג מפלגת הפועלים, המתמודד על כהונה רביעית (לאחר שתי רצופות בין השנים 2010-2002 ושלישית מאז 2022). אמנם הנשיא נהנה מתמיכה רחבה של מפלגות מהמרכז ושמאלה, אך מסתמן כי ניצחונו רחוק מלהיות מובטח: גם בסיבוב השני, יתרונו בסקרים על מועמד הימין הקיצוני, פלאביו בולסונרו, הוא חד ספרתי.

הנשיא לולה, יליד 1945, הגיע למדינת סאו פאולו עם משפחתו הענייה מעיירת ספר במדינת פרנמבוקו והחל לעבוד כפועל מתכת בגיל 15. בהשפעת אחיו הקומוניסט נכנס למעורבות בפעילות האיגוד מקצועית של עובדי הענף והתבלט כמנהיג פועלים המוביל מעבר ממאבק איגוד מקצועי ״ממונה״ וממוקד תנאי עבודה, להתנגדות פוליטית גלויה לדיקטטורה הצבאית ששלטה במדינה מ-1964 עד 1985. בהובלתו היה מעמד הפועלים המאורגן בברזיל אחד הכוחות המובילים בתהליכי הדמוקרטיזציה וביצירתה של חוקת הרפובליקה החדשה של 1988.

עם היבחרו לנשיאות בשנת 2002, הובילה ממשלת לולה תוכניות חברתיות דוגמת "רעב אפס" ומענק משפחה, אשר הובילו להוצאתה של ברזיל ממפת הרעב העולמית. הממשלות של מפלגת הפועלים הרחיבו את הגישה לחינוך ולהשכלה הגבוהה; הובילו תוכניות דיור; הרחיבו את גישת  העובדים לחשבון בנק ולאשראי; חוקקו את עדכון שכר המינימום בשיעור מעל שיעור האינפלציה; ונקטו יוזמות מדינתיות משמעותיות של השקעה בפיתוח של תשתיות תעבורה, אנרגיה ותברואה.

לולה הוא גם מנהיג בינלאומי בעל שיעור קומה, מן הדמויות הבולטות של הדרום הגלובלי ושל התארגנות מדינות BRICS, ומקדם קו ברור של רב-צדדיות, שלום ושיתופי פעולה אזוריים. כידיד ותיק של העם הפלסטיני, היה מהמנהיגים הראשונים בדרום אמריקה להכיר במדינה הפלסטינית ולהוקיע את הרצח עם בעזה. מסלול מנהיגותו הייחודי של לולה – מפועל מתכת שהוביל את החברה הברזילאית ברוח הסיסמה הוותיקה של תנועתו "האומץ להיות שמח", ועד להכללת ברזיל במועדון שמונה הכלכלות הגדולות בעולם – מקשה, במבט ראשון, להבין מהיכן עשויה להגיע התמיכה במועמדותו של פלאביו בולסונרו.

פלאביו נבחר לסנאט במידה רבה בזכות שם משפחתו. הוא בנו של הנשיא לשעבר ז'איר בולסונרו, ידידו של נתניהו, המרצה כיום עונש של 27 שנות מאסר בשל ניסיון ההפיכה שרקם עם שותפיו בצמרת הצבא ובאליטה השמרנית, לאחר שהובס בבחירות הקודמות בהצבעה העממית. כמו אביו, גם פלאביו הוא בובה המופעלת בידי "אליטת הפיגור" – כך כינה הסוציולוג הברזילאי ז'סי סוזה את המעמד השליט בברזיל: שכבה הנהנית מפריבילגיות אישיות וכלכליות, ולכן יש לה אינטרס בשימור הנחשלות ובצמצום הכלכלה הברזילאית לתפקיד של ספקית מחצבים, תוצרת חקלאית וחומרי גלם עבור המרכז האימפריאלי, התלויה בייבוא של מוצרים מתועשים. בהציגו את עצמו כמועמד הנושא תוכנית זו, בצירוף עמדות שמרניות בנושאי מגדר ונשק, זוכה פלאביו מטבע הדברים ליד מושטת ולגיבוי מוושינגטון.

בולסונרו ג׳וניור תולה את יהבו בהצלחתם של מועמדים שמרניים ברחבי דרום אמריקה. למעשה, לאחר הניצחונות, הדחוקים אמנם, של מועמדי הימין בפרו ובקולומביה, וקודם לכן בצ׳ילה, בארגנטינה ובבוליביה, נותרה ברזיל אחד המעוזים האחרונים, בוודאי הגדול שבהם, בפני השתלטות כמעט מוחלטת של הימין השמרני על אמריקה הדרומית. כמובן שהגורמים לכך רבים, אך בכל המקרים זכו מועמדי הימין בעזרה ובסיוע של מחלקת המדינה של הממשל בוושינגטון בראשותו של מזכיר המדינה מרקו רוביו.

בין ארה"ב לסין

במרס האחרון קיימה מחלקת המדינה באחוזה של טראמפ בעיר דוראל בפלורידה את פסגת ״מגן האמריקות״ במטרה המוצהרת של הקמת קואליציית צבאית נגד הקרטלים. לפסגה הזומנו חביאר מיליי מארגנטינה, נג'יב בוקלה מאל סלבדור, סנטיאגו פנייה מפרגוואי,  דניאל  נובואה  מאקוודור  וחוסה אנטוניו קאסט (בנו של קצין נאצי שהיגר לאמריקה הדרומית) מצ'ילה. מי שלא הוזמנו היו נציגי ברזיל וקולומביה שאז טרם נפלה לידי הימין. לבד מכינון שיתוף פעולה צבאי, הוציאה הפסגה הצהרה בדבר חשיבות שמירת ריבונות חצי הכדור המערבי והכרזה שארגוני פשע הפועלים ביבשת הם ארגוני טרור. זאת בניסיון ליצור את ההקשר שיצדיק אפשרות עתידית של התערבות צבאית ישירה, במידה ותכשל דרך ההשתלטות ״הדמוקרטית״.

באמצעות העמדת תשתית ארגונית, תיאום, מימון ועידוד שיתוף הפעולה בין הכוחות השמרניים, יחד עם איומים, סנקציות כלכליות אישיות ולאומיות ואף התערבויות צבאיות ישירות, חותר הממשל בוושינגטון להשלים את השתלטותם של עושי דברו. בבסיס המאמץ הזה עומד ניסיון נואש לבלום את הדומיננטיות הגוברת של הכלכלה הסינית ביבשת, הן בהיקפי המסחר והן בהשקעות בתשתיות.

אך הסוסים כבר ברחו מזמן מן האורווה. זה יותר מעשור שסין עקפה את ארה"ב בהיקפי הסחר עם מדינות כמו ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה, בוליביה ופרו – הן ביבוא סחורות כגון סויה, ברזל ודלק, והן בייצוא מוצרי תעשייה. לא מדובר בתופעה מקומית בלבד. לפי נתוני האו"ם, סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של יותר מ-140 מתוך כ-170 כלכלות לאומיות.

בברזיל, היקף הסחר עם סין הוא כ-30%, לעומת היקף של 11% מהסחר עם ארה"ב. אך מעבר להיקפי המסחר, במסגרת התוכנית הסינית "חגורה אחת, דרך אחת", שנועדה לקצר נתיבי מסחר ולהבטיח גישה חופשית למשאבים, מקדמת סין גם את נתיב מזל הגדי לחיבור בין האוקיינוסים. מדובר בהשקעה אדירת ממדים, שנועדה ליצור נתיב יבשתי שיחבר את האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. במסגרת זו הושלמה ב-2024 הקמתו של המגה-נמל בצ'נקאי, צפונית ללימה, בירת פרו.

הנתיבים אל האוקיינוס האטלנטי יעברו דרך פרגוואי, ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה, וחברות ובנקים סיניים מספקים חלק ניכר מן המימון והביצוע. היריבות עם סין והמאבק על השליטה בנתיבי המסחר ובמטבע הם, לפי ניתוח זה, בין הגורמים למתקפה על ונצואלה ולאיומים על קובה, שמיקומה האסטרטגי באגן הקריבי הופך אותה ליעד מרכזי במאמץ האמריקאי לשמר שליטה בלעדית באזור. הבחירות בברזיל חשובות אפוא מאוד למעמד השליט השמרני בארה"ב. הן קשורות במעמדה היחסי הנחלש של הכלכלה הצפון-אמריקאית ביבשת, ובתפקידה של ברזיל, בצד סין, בקידום מדיניות חוץ המבוססת על רב-צדדיות. בניגוד למדיניות האמריקאית, גישה זו חותרת להרחיב קשרי מסחר רב-צדדיים ללא דרישות לבלעדיות וללא כפיית עסקאות.

האימפריה, השקועה עד צוואר בחוב של יותר מחמישים טריליון דולר, מבהירה בגסות כי היא עומדת מאחורי עושי דברה המקומיים. ואכן, בשנתיים האחרונות, עם מתן גיבוי לאדוארדו בולסונרו, בן נוסף של הנשיא לשעבר, לא בחל הממשל האמריקאי בהטלת מכסים וסנקציות על שופטים ושרי ממשלה מכוח חוק מגניצקי, בניסיונות לקדם חנינה לאב, ובהתערבות פוליטית במוסדות השלטון הברזילאיים.

דוקטרינת ההתמסרות לאימפריה של הבולסונריזם משלימה את "דוקטרינת דונרו", כפי שכינה אותה טראמפ – תפיסה המבקשת לכפות יחסי מסחר בלעדיים באמצעות איומים, מכסים וסנקציות. כל זאת למען שמירת עליונותה של "ההמיספרה המערבית", ובמטרה להתמודד עם הדומיננטיות הגוברת של הכלכלה הסינית ביבשת. על אף שלולה וסגנו ג׳רלדו אלקמין שומרים על ״יחסי עבודה תקינים״ עם וושינגטון, השמאל כולו מגיע לבחירות באוקטובר עם מצע של ריבונות, עצמאות, פיתוח תעשיות מקומיות ושמירה על משאבי הטבע. הגם שניתן להבחין בהבדלים בין מפלגות המרכז והשמאל הן בחזון והן באסטרטגית השינוי בשיתוף פעולה עם המגזר החקלאי וההון הפיננסי, לכולן עמדה אנטי-אימפריאליסטית. בהקשר ההיסטורי הברזילאי משמעותה – קידום הפרויקט של ריבונות לאומית.

מברזיל לישראל

בניתוח עמדותיהן של מפלגות המרכז והשמאל בישראל, המצב שונה. בברזיל היינו יכולים להבחין בין מפלגות המרכז והשמאל-מרכז דרך עמדתן המפוכחת כלפי האינטרסים של וושינגטון. בישראל מתקשה הקשת הפוליטית ברובה בהבנה כי קיימת סתירה מהותית בין האינטרס של האימפריאליזם ונאט"ו לבין האינטרסים של עמי האזור בפיתוח כלכלי ריבוני ובשלום.

מפלגות הממסד מצטופפות כולן בחיבוק הדב החם של האימפריאליזם, וכורכות את "ביטחון ישראל" בשלומה של האימפריה. אף לא אחת ממפלגות אלה חושדת במשמעויות התפקיד המיועד לישראל במערך האימפריאלי, כשומר האזורי על האינטרסים של אימפריה שוקעת, במסעות השתלטותה על אוצרות טבע, ושמצוריה המפותחים ביותר למכירה הם מערכות נשק. טובתה של החברה הישראלית, וטובת האזור כולו אינם זהים לטובתה של האימפריה. תובנה זו, פשוטה לכאורה, הופכת קשה שכן היא כרוכה בניסור הענף עליו יושבת התנועה הציונית כולה.

באופן היסטורי ועקבי, מק"י כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית היא היחידה הכוללת את המשגתו של האימפריאליזם כמאפיין המרכזי של הקפיטליזם המאוחר. לכן אלמנט זה הוא מרכיב מרכזי בתיאוריית ניתוח המציאות ובתיאוריית השינוי שלה, והדבר ניכר בכל גילוי דעת ובכל סקירה פוליטית. בדיוק בזכות הבנה זו, גיבשו הקומוניסטים עמדות מדויקות בשלל רגעים היסטוריים מכריעים.

תמימות הדעים הפרו-אימפריאליסטית בין המועמדים להוביל את הממשלה הבאה בישראל, גרמה לכך שבניגוד למצב בברזיל, ממשל טראמפ מתייחס באדישות לאפשרות החלפת שלטון בישראל לידי איזנקוט, בנט או גולן. לכל אורך הקשת הפוליטית מהמרכז ימין ועד המרכז שמאל, מדגישים את חשיבות שיתוף הפעולה עם הממשל בוושינגטון. הביקורת של השמאל מרכז, בקרב ״הדמוקרטים״ למשל, היא על כך שנתניהו אחראי לדרדור יחסי האמון עם הממשל ומבטיח לשקמם. גם התמיכה הרחבה בה זכתה המלחמה באיראן, לפחות בראשיתה, מצביעה על האחידות במחשבה הכוזבת כי קיימת חפיפת אינטרסים בין ארה״ב וישראל.

הצגתי את ההבדל המעניין הזה, בין האנטי אימפריאליזם של הכוחות המתקדמים בברזיל לבדידותה של מק"י בעמדתה זו בישראל, לאחד העיתונאים הקומוניסטים הברזילאיים איתו שוחחתי לפני כתיבת שורות אלה. בטון מנחם הוא סיפר, כי גם לפני 40 שנה רק הקומוניסטים בברזיל היו אלה שהתעקשו על המילה אימפריאליזם. אך רבים מאלה שבעבר ראו בו מושג עבש או אנכרוניסטי, כיום מנסחים בעזרתו את פרויקט הריבונות הלאומית ומבינים את הרלבנטיות שלו להבנת העולם שבתוכו אנו פועלים לשינוי. יש לקוות. Viva Lula

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144938