ממאהלי האוהלים ועד קפלן – לקחי 15 שנות מחאה המוניות נגד נתניהו ושלטון הימין

לקראת הבחירות לכנסת, כדאי להיזכר שבנימין נתניהו, המכהן כראש ממשלה יותר מ-15 שנה ברציפות (להוציא כשנה וחצי של ממשלת בנט-לפיד), נאלץ להתמודד עם גלי מחאה המוניים על רקע מעמדי-חברתי, כלכלי או פוליטי. הגל ההמוני ביניהם פרץ לפני 15 שנה, ביולי 2011, ובתחילתו זכה בכינוי "מחאת הקוטג'" או "מחאת האוהלים". הגל השני – "מחאת בלפור", התרחש בעיצומה של מגפת הקורונה בין מאי 2020 ליוני 2021. הגל השלישי, "מחאת קפלן", החל בינואר 2023 עם הכרזת "הרפורמה המשפטית" ושקט עם תחילת מלחמת הנצח באוקטובר 2023.    

מטרת הרשימה הקצרה להלן היא לתאר את גלי המחאה, איפיוניהם, מטרותיהם, הישגיהם ומגבלותיהם. זאת, בידיעה שהיו עוצמתיים, הוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות ותקפו לפחות אחד מהיסודות האידיאולוגיים של המשטר הביביסטי ופועלו – קפיטליזם ניאו-ליברלי, אפליה וגזענות, כיבוש, ובשנים האחרונות – מלחמת השמדה. בגלל האופי הספונטני של המחאות, חשוב מאוד להפיק לקחים ולו כלליים ביותר, וזאת עם הפנים למאבקים בממשלת הבאה שתהיה ללא ספק תחת ההגמוניה של הימין הציוני.

שביתות ומאבק מעמדי

שלוש המחאות שאירעו, כאמור, בפרק זמן של עשור וחצי, התנהלו בצד מאבקים מעמדים-חברתיים ואף פוליטיים ראויים לציון כגון שביתת הרופאים הארוכה (בין אפריל לאוגוסט 2011); גל עיצומים ושביתת אזהרה של העו"סים בדצמבר 2018; השביתה "להצלת מערכת רווחה" ביולי 2020; עיצומים ושביתה של הסתדרות המורים במאי-יוני 2022;שביתות הר"י הקצרות נגד ההפיכה המשטרית בסוף יולי 2023; שביתה של ארגון המורים העל-יסודיים בספטמבר 2024.

האחיות שבתו במשך 17 יום בדצמבר 2012 ובחודש יולי בשנים 2018, 2019 ו-2020 נגד האלימות במערכת הבריאות, נגד העומס בבתי החולים ובמהלך הקורונה, בהתאמה. באוקטובר 2018 אורגנה ביוזמת ועדת המעקב העליונה שביתה בחברה הערבית נגד חוק הלאום הגזעני. עוד שבתה החברה הערבית נגד תופעת האלימות והרצח בספטמבר 2023 ובינואר ובפברואר 2026.  

העם דורש צדק חברתי

המחאה החברתית בקיץ 2011, הייתה מערכה עממית חסרת תקדים בהיקפה בתולדות המדינה. זו התמקדה במצוקת הדיור, ביוקר המחיה הגבוה ובהעמקת הפערים המעמדיים בישראל. מחאה זו מתחה ביקורת על המודל הכלכלי-חברתי הקפיטליסטי הניאו-ליברלי ושמה דגש בשורה של דרישות קונקרטיות. הכל החל ביוני 2011, עם פתיחתו בפייסבוק של חרם צרכנים נגד הקוטג' שמחירו האמיר. המהלך הזה ביטא זעם ציבורי רחב על מחירי המזון העולים בהתמדה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נעשה שימוש ברשתות החברתיות ככלי להפצת מסרים, האחדה פוליטית והתארגנות.

ב-14 ביולי 2011 דפני ליף, צעירה תל-אביבית שלא מצאה דירה במחיר שפוי, הקימה את המאהל הראשון. ביחד עם קבוצת חברים, הם הציבו אוהל מחאה בשדרות רוטשילד בעיר. תוך ימים ספורים הוקמו מאות מאהלי מחאה ברחבי הארץ – בפריפריה, בערים הגדולות ובקמפוסים. במערכה נטלו חלק סטודנטים, משפחות צעירות ושכבות הביניים.

"העם דורש צדק חברתי," הסיסמה המרכזית של המחאה, החליפה את השיח הפוליטי-ביטחוניסטי השלטוני המסורתי בשיח חברתי-כלכלי-אזרחי. "העם" בהגדרתו החדשה איננו רק "עם ישראל", אלא שכירים ברמות השכר הנמוכות והבינוניות, לרוב צעירים, יהודים וערבים. רובם דרשו פתרונות דיור, דיור בר-השגה, פיקוח על שכר הדירה ובנייה מסיבית של דיור ציבורי. עוד דרשו הורדה של יוקר המחיה, מאבק בריכוזיות במשק ובמונופולים, הוזלת מחירי המזון והדלק הגבוהים יחד חיזוק מדינת הרווחה, כלומר הגדלה משמעותית של ההשקעה הממשלתית בבריאות וברווחה וחינוך חינם מגיל 3. "צעדת המיליון" שנערכה ב-3 בספטמבר  2011       הייתה      הפגנת      ענק     שבה     יצאו     ברחבי הארץ בין 400 אלף לחצי מיליון בני אדם. הצעדה הזאת הייתה השיא… וגם אקורד הסיום.  כדרכה, הקימה הממשלה ועדה לבדיקת דרישות המפגינים. אך המלצותיה של ועדת טרכטנברג (על שמו של הפרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב שעמד בראשה) הובילו לשינויים קטנים, שהבולט שבהם הוא יישום חוק חינוך חינם מגיל 3. המחאה גם הצמיחה דור חדש של מנהיגים צעירים בהם סתיו שפיר ויו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, שנבחרו בהמשך לכנסת במסגרת מפלגת העבודה.

אך כעבור כמה שנים ובניגוד להבטחותיהם במערכת הבחירות, הצטרפו שמולי ויו"ר העבודה דאז ובעבר יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, ל"ממשלת האחדות" בראשות בנימין נתניהו ובני גנץ. ממשלה ימנית זו הושבעה במאי 2020 ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונו פרץ לשר הכלכלה ושמולי לשר הרווחה. המהלך פילג את סיעת העבודה-מרצ המשותפת, שכן חברי הכנסת ממרצ סירבו לשבת בממשלה בראשות נתניהו. בינואר 2021 הודיע שמולי על התפטרותו מהממשלה ועל פרישה מהפוליטיקה.

מרחוב בלפור לכיכר הבימה… 

"מחאת בלפור" הוא הכינוי המזוהה ביותר עם גל ההפגנות ההמוני השני נגד נתניהו וממשלתו הימנית קיצונית, אשר התחולל באופן רציף בין מאי 2020 ליוני 2021. המחאה נקראה על שם רחוב בלפור בירושלים, בו שוכן המעון הרשמי של ראש הממשלה. המעון וסביבתו הפכו מוקד של ההפגנות שדרשו מנתניהו לפרוש מתפקידו בשל הגשת כתבי האישום נגדו ותחילת משפטו הפלילי. "נאשם בפלילים אינו יכול לנהל מדינה" – הצהירו המוחים.

בצד ארגונים מחאה ותיקים, בהם "הדגלים השחורים" ו"אין מצב", סחפה המחאה קהל צעיר שהפך דומיננטי, פעל ללא הנהגה והשתמש באופן נרחב ברשתות החברתיות.  מדי מוצאי שבת נערכו הפגנות במאות אתרים: גשרים, צמתים וכיכרות ברחבי הארץ, בהם כיכר הבימה בתל אביב. אך מחאה זו דעכה ונסתיימה ביוני 2021, עם השבעתה של ממשלת ישראל ה-36, "ממשלת השינוי" בראשות בנט ולפיד, ועזיבת נתניהו את המעון הרשמי בבלפור.

… ומכיכר הבימה לרחוב קפלן

בכיכר הבימה בתל-אביב, במוצאי שבת 7 בינואר 2023, התכנסו בלילה גשום רבבות מפגינים שדרשו את סילוק שלטון הימין. זאת, ימים ספורים לאחר השבעת הממשלה ה-29 בדצמבר 2022 ולאחר נאומו של שר המשפטים יריב לוין בו הציג את תוכנית "הרפורמה המשפטית" – ההפיכה המשטרית הידועה לשמצה.

כעבור שבוע החליטו ארגוני המחאה הרבים שקמו יחד עם ותיקי "מחאת בלפור" להעביר את הפעילות לרחוב קפלן בתל-אביב הסמוך למשרד הביטחון ולמטה הכללי של הצבא. במוצאי שבת 14 בינואר, התכנס קהל גדול מבעבר בקריאה: "ביבי הביתה". הרחוב הפך למוקד המחאה ומרכזו היה בצומת הרחובות קפלן ודרך בגין, שקיבל בהמשך את הכינוי: "כיכר הדמוקרטיה".

לא עבר חודש והמחאה התרחבה לכ-150 מוקדים ברחבי הארץ, כולל ירושלים, חיפה, באר שבע ונתניה. הושקו "ימי שיבוש" לאומיים ואין ספור יוזמות מחאה מקומיות אירעו כמעט מדי יום. עם פרוץ מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, הודיעו ארגוני המחאה המרכזיים, בהם "כוח קפלן" ו"אחים לנשק", על עצירה מיידית של הפגנות והסטת כלל הפעילות והמשאבים לטובת חמ"לים אזרחיים וסיוע לתושבי העוטף. זאת בעקבות האפסות של מנגנוני המדינה, תולדה של מדיניות ניאו-ליברלית ארוכת שנים. בהמשך, התחדשה המחאה במוקדים רבים ברחבי הארץ, אך במתכונת שונה ובדגש במטרות אחרות: הקדמת הבחירות, שחרור החטופים וקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר – שטרם הוקמה.

 על פוליטיקה ושתיקה

יש לשבח את נחישותם והתמדתם של מאות אלפי המפגינים ברחובות בשלושת גלי המחאה שצוינו. הכוח האמיתי של המחאה הגיע מהשטח, מהפריסה הגיאוגרפית הרחבה ומ"אש המרד" האזרחי שאחזה ברבים וטובים שהצליחו לבודד פוליטית את נתניהו וממשלתו. הוכח שציבור מגויס של מאות אלפים המאוחדים סביב דרישות ברורות מסוגל לזעזע את השלטון. אך הציבור טרם הצליח להפילו.

חרף המאמצים של גורמים בתוך המחאה לציירה כ"לא-פוליטית" וכזו "המאחדת את כ-ו-ל-ם, ימין ושמאל", היא הייתה מאוד פוליטית גם ללא תמיכה פעילה של האופוזיציה הציונית. חולשתה הייתה ההתעלמות המוחלטת מהמיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל ומדרישותיו הבסיסיות. כלום ניתן להיאבק למען דמוקרטיה בלי לדרוש את ביטול חוק הלאום או למחוק את חרפת הכיבוש ותרומתו לתהליכי  הפשיזציה בישראל?  

כאמור, מפלגות האופוזיציה הציוניות לא לקחו חלק פעיל במחאות, אם כי ראשיהן ניסו לנצלן למטרותיהם. ההסתדרות וארגוני העובדים הגדולים (בהם הסתדרות המורים וארגון המורים) אף הם נעדרו הן מהמחאה החברתית ב-2011 וממחאות בלפור וקפלן, למרות שלראשיהם ברור היה שמדיניות השלטון פוגעת קודם כל במעמד העובדים וכי רוב המוחים הם שכירים וגמלאים.

אשר להסתדרות, עופר עיני כיהן כיושב ראשה מינואר 2006 ועד מאי 2014. מאוחר יותר "עשה לביתו" ואף היה יועצם של מעסיקים גדולים. היו"ר הנוכחי, ארנון בר דוד, נבחר לראשונה במרס 2019 בידי בית נבחרי ההסתדרות, ועל פי חשדות המשטרה גם הוא "עשה לביתו" במסגרת תפקידו בקנוניה עם בכירי הליכוד. כחלוף השנים הפכו עיני ובר דוד אויבים מרים, אך בפועל רוב המשותף מהמפריד ביניהם. "הסתדרות ללא פוליטיקה" היא השקפת עולמם. פירושה המעשי הוא – הסתדרות ללא פוליטיקה מעמדית, בלי להתייצב לצד הנאבקים בשלטון ההון – רבים מהם חברי ארגונם. יתר-על-כן, זו פסיביות מול הממשלה ובעלי ההון אבל תמיכה פעילה במדיניות הניאו-ליברלית המובילה ליוקר המחיה, להפרטות הפוגעות בזכויות החברתיות ואף למלחמות שקורבנותיהן הם העובדים.  

שלט אדום ללא חתימה    

כל המתבונן בתיעוד גלי המחאה – צילומים, סרטונים ודיווחים בתקשורת – אינו יכול להתעלם מהדגלים האדומים הרבים שהונפו בהם יחד עם כרזות ועליהן סיסמאות פוליטיות חדות שלרוב חרגו מהקונצנזוס הציוני הליברלי. בחינה מקרוב מגלה שבין המניפים שלטים של חד"ש, היו גם אלה שהסתירו את שמה של החזית, דבר שהרגיז עד מאוד את פעיליה.

כן, חד"ש הייתה שם ובכל מקום עם מסריה המציגים תפיסת עולם מגובשת, מאתגרת ומקיפה הקושרת בין הרעות החולות של ישראל – הקפיטליזם העושק והמנצל, הכיבוש והמלחמה לבין שלטון הימין, גזענות ופשיזם. הכרזות והדגלים האדומים נעשו פופולריות הרבה מעבר למסגרות חד"ש. לחיי המחאות שבדרך.

אפרים דוידי

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123908