מיליוני מהגרי עבודה במפרץ הפכו לקורבנות השקופים של מלחמת איראן

בתחילת המתקפה האמריקאית-ישראלית על איראן הבטיח דונלד טראמפ כי מדינות המפרץ "יהיו מעורבות מעט מאוד". תוך 48 שעות, איראן פגעה בכל אחת ממדינות המפרץ. גורדי-שחקים מפורסמים בדובאי נפגעו; שדה התעופה הבינלאומי בכווית הופצץ; שריפות פרצו ליד מלונות יוקרה בדוחא; ובית זיקוק הנפט הגדול ביותר בערב הסעודית הוצא מכלל פעולה.

יצוא הנפט של מדינות המפרץ משותק בשל חסימת מצרי הורמוז, וגם מגזרי התיירות והפרויקטים להקמת חוות שרתי בינה מלאכותית ספגו מכה קשה ממנה לא ישתקמו במהרה. איראן שיגרה לעבר מדינות אלה הרבה יותר טילים וכטב"מים מאשר שיגרה לעבר ישראל – פי ארבעה יותר טילים ופי 20 יותר כטב"מים.

שלא במפתיע, שליטי המפרץ כועסים מאוד על טראמפ ועל ישראל. החסות האמריקאית, שנקנתה בכסף רב המרפד את הכיס הפרטי של הנשיא טראמפ ושל בני משפחתו, לא הגנה עליהם מטילים ומנחילי כטב"מים מאיראן. איחוד האמירויות – המדינה שהובילה את "הסכמי אברהם" מול ישראל – אפילו החזירה את שגרירה מתל אביב במחאה על הפתיחה במלחמה.

    אך לא רק שליטי המפרץ העשירים כקורח משלמים מחיר. כמו בכל מלחמה, הראשונים להיפגע הם העניים והמוחלשים ביותר. במדינות המפרץ – כווית, בחריין, קטאר, איחוד האמירויות, ערב הסעודית ועומאן – אלה בראש ובראשונה מהגרי העבודה.

מיליוני עובדים זרים

בישראל עובדים כיום כ-30 אלף אזרחי הפיליפינים, אך במדינות המפרץ מדובר במאות אלפים. לצידם עובדים תשעה מיליון אזרחים הודים. לפי ארגון העבודה הבינלאומי, מהגרי עבודה הם בין 76 ל-95 אחוזים מכוח העבודה במדינות המפרץ. במגזר הפרטי בכווית ובקטאר, לדוגמא, מהגרי העבודה הם 95% מהמועסקים במגזר הפרטי. למעשה, מהגרי עבודה הם רוב האוכלוסייה בכל מדינות המפרץ לבד מערב הסעודית ומעומאן. בכווית, אזרחי המדינה הם פחות מ-15% מתושביה, ואילו באיחוד האמירויות ובקטאר האזרחים הם פחות מ-15% מהאוכלוסייה.

כלכלת מדינות המפרץ תלויה לחלוטין במהגרי עבודה, המתרכזים בעיקר בענפי הבניין והשירותים. ענפים אלה מתאפיינים במפרץ בשכר נמוך, בהתעמרות מצד המעסיקים ובהיעדר תנאים סוציאליים בסיסיים כמו דמי אבטלה, ביטוח בריאות או פיצוי בגין תאונות עבודה. שלא במפתיע,  המעסיקים ברובם אינם דואגים לאמצעי מיגון עבור עובדיהם הזרים, אשר נאלצים להסתתר במחסות מאולתרים.

גם ישראל היא מדינת יעד של הגירת עבודה – וביתר שאת מאז מלחמת ההשמדה בעזה. בישראל נמצאים כיום כרבע מיליון מהגרי עבודה, העובדים בעיקר בענפי הבנייה, הסיעוד והחקלאות. בעקבות 7 באוקטובר 2023, שללה ישראל היתרי כניסה ממאה אלף עובדים פלסטינים. במקום זאת חתמה ממשלת נתניהו על הסכמים עם הודו, במסגרתם הגיעו לארץ כ-25 אלף עובדים. בהמשך אמורים להצטרף אליהם 50 אלף עובדים נוספים. ההסכמים הם במסגרת הידוק היחסים בין ממשלות הימין הקיצוני בישראל ובהודו, ומתבססים על סחר בנשק וגם על הסכמי הבאת עובדים זולים ו"לא פוליטיים".

עזיבה המונית של עובדים אלה תגרום שיתוק של החיים הכלכליים ושל התפקוד השוטף של המשק במדינות המפרץ. מאז פרוץ המלחמה, עשרות אלפי עובדים כבר חזרו הביתה – 52 אלף פועלים הודים עזבו את איחוד האמירויות בשבוע הראשון של חודש מרס. ככל שהמלחמה נמשכת, עוד עובדים עוזבים. אך ההשלכות הכלכליות של המלחמה מורגשות לא רק במדינות המזרח התיכון, אלא גם בארצות מוצאם של מהגרי העבודה.

המשבר באסיה

עשרות מיליונים בדרום ובדרום-מזרח אסיה תלויים בכספים ששולחים עובדים אלה מדי חודש אל המשפחות שהשאירו במולדת. בשנת 2025 בפיליפינים, סך הכספים ששלחו מהגרי עבודה לבני משפחותיהם הגיע ל-39.6 מיליארד דולר – יותר מ-7% מהתמ"ג. בשנת 2024 העריך הבנק העולמי את ההכנסות של הודו מכספים אלה ב-129 מיליארד דולר. בנפאל, שרבים מאזרחיה עובדים במפרץ, ההכנסות ממקור זה היו בשנת 2024 26% מהתמ"ג. לכן, בצד משבר הדלק ועליית המחירים המושפעים מתשומות האנרגיה, מלחמה ממושכת באיראן עלולה לחולל משבר כלכלי חמור גם באסיה.

 לאור הצמצום במהגרי העבודה במפרץ ערכה הקונפדרציה הבינלאומית של איגודי העובדים   (ITUC) דיון בהשתתפות נציגי העובדים בבחריין, בעיראק, בכווית, בלבנון, בעומאן, בפלסטין ובתימן. בתום הדיון פרסמה הקונפדרציה הודעה המגנה בחריפות את התוקפנות של כל הצדדים בסכסוך וקוראת לכיבוד החוק הבינלאומי וריבונותן של מדינות האזור. לפי ההודעה, "מהגרי העבודה עומדים בקו החזית של המשבר. רבים מהם חשופים לשיטות המגבילות את חופש התנועה שלהם ומונעות מהם ייצוג איגוד-מקצועי עצמאי. חוזי העבודה שלהם עלולים להיות מבוטלים ללא פיצויים, והם חשופים להלנת שכר ואף לגירוש".

הקונפדרציה סבורה כי "לא ניתן להפריד בין הגנה על השלום להגנה על הצדק החברתי. לא ניתן לבנות יציבות אמיתית על דיכוי, אי-שוויון וחוסר ביטחון כלכלי. כבודם של העובדים, הגנה על זכויות העבודה וחיזוק ההשתתפות הדמוקרטית הם עמודי התווך של כל שלום בר-קיימא. אסור להפוך את העובדים לקורבנות השקטים של סכסוכים גאו-פוליטיים".