זיכרונות מיום האדמה לפני 50 שנה: ההמונים הם הגיבורים

ידעתי שעין מאהל אינה עיר גדולה, אבל באותו יום בסוף מארס 1976 היה נדמה שהכפר הפך עיר. עמדתי על הבימה באחת העצרות ההמוניות שנערכו בגליל לציון יום האדמה, ב-30 במרס לפני 50 שנה, ולמרגלותיה אלפים רבים, אולי רבבות בני אדם. על הבימה עמדו אישים בשורה ארוכה. הצלחתי לזהות אחדים מהם: את תופיק זיאד חבר כנסת וראש עיריית נצרת הטרי, את עוזי בורשטיין, ויתכן שהיה שם גם בנימין גונן, שהכרתי היטב מחיפה.

גם המארגנים הביעו בפניי פליאה נוכח מספר המתכנסים. בדרך אל הבימה הסבירו לי שחלק משמעותי מאדמות עין מאהל הופקע לאורך השנים לטובת הקמתם והרחבתם של היישובים היהודיים הסמוכים, ובראשם נצרת עילית (כיום נוף הגליל). עוד סיפרו שעין מאהל נמצא בלב האזור, יחד עם היישובים משהד וריינה, בו הופקעו אדמות רבות בשנות ה-50 וה-70. לכן סוגיית האדמה היא נושא מרכזי בזהות המקומית. ואכן בשביתה הכללית ובמחאה ההמונית נגד החלטת ממשלת רבין הראשונה (1977-1974) להפקיע כ-20 אלף דונם בגליל היה עין מאהל, כאחד מיישובי הגליל המקיפים את נצרת, מוקד פעיל עד מאוד במאבק בתביעה להחזיר את השטחים החקלאיים.

הייתי אז, לפני חמישים שנה, סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. הייתי אמור לברך את המתכנסים בעצרת שקדמה ליום האדמה בשם הגרעין המייסד של תנועה הסטודנטים היהודית-ערבית השמאלית קמפו"ס (קבוצת למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית) שבאותן שנים התפתחה לתנועה ארצית. קמפו"ס בקמפוס החיפאי שעל הר הכרמל הייתה פעילה מאוד במסגרת האוניברסיטה הצעירה (נוסדה ב-1963). כבר אז בלט במנהיגותו סטודנט ערבי לסוציולוגיה, עיסאם מח'ול. מח'ול שכבר אינו עמנו הביא עמו גם את הניסיון של תנועת סטודנטים שמאלית יהודית-ערבית נוספת שנוסדה בקמפוס החיפאי, "יש". ב-14 במרס 1972 ניצחה "יש" בבחירות לאגודה הסטודנטים. ניצחון ראשון (ולצערי האחרון…) בישראל של רשימה יהודית-ערבית בבחירות לאגודת הסטודנטים. הכותרת של מאמר המערכת שפורסם באותו בוקר בעיתון "דבר", שופר של שלטון מפא"י באותן שנים, הייתה: "המיעוט השמאלני שהשתלט על הסטודנטים בחיפה".

ומחיפה בחזרה לעין מאהל. כתבתי לעיל כי "אמור הייתי לנאום" בעצרת ההמונית. כמובן שהכנתי נאום קצר, כפי שנתבקשתי. לקראת בואי לעצרת קראתי אותו שוב ושוב וסברתי שלמדתי אותו בעל פה. אבל ברגע שמנחה העצרת אמר בעברית: "בבקשה, נא להקשיב לדברי החבר אפרים דוידי", הסתכלתי באלפים הרבים ונתקפתי אימת קהל. אמנם הייתי רגיל לנאום בפני קהל ואף בפני מאות, אבל הפעם זה היה שונה. כסטודנט צעיר להיסטוריה הרגשתי שאירוע היסטורי מתחולל נגד עיניי ובהחלט לא טעיתי. חשתי שרגלי שוקלות טונה וצעדתי באיטיות את הצעדים הספורים שהפרידו בין מושבי על הבימה למיקרופון. שוב הבטתי בקהל. הפניתי גבי לעומדים על הבמה ושכחתי לגמרי את הנאום הקצר שהכנתי. בקושי רב הצלחתי לומר: "אנו חברי תנועת קמפו"ס היהודית-ערבית באוניברסיטת חיפה מביעים תמיכה במאבק הציבור הערבי נגד הפקעת האדמות. אנו דורשים שוויון, שיווין מלא, שוויון לכל". זה כל מה שאמרתי – כ-20 מילים.

ממש לא מילאתי תפקיד הרואי באחד הפרקים המפוארים בתולדות העם הפלסטיני, אבל זה לא חשוב. הגיבורים באותו יום של מאבק היו ההמונים ששילמו מחיר יקר: שישה הרוגים בידי כוחות הצבא. נכון שבעת מלחמת ההשמדה בעזה, בעת מלחמה באיראן ובלבנון – שישה קורבנות בנפש הם עניין של יום-יום. לכן מן הראוי לצטט מתוך שיר של תופיק זיאד: "אֲנִי הָאֱנוֹשׁוּת בְּגֹדֶל אָדָם – כֵּיצַד אֶשְׁקֹט כְּשֶׁנִּשְׁפַּךְ הַדָּם?".   

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144424/