יום האדמה: ממאבק על זכויות הפרט לעיצובה של תודעה לאומית קולקטיבית

יום האדמה, ה-30 במרץ 1976, אינו רק אירוע של מחאה נגד הפקעת קרקעות; זהו הרגע שבו הציבור הערבי הפלסטיני במדינת ישראל כאילו "נולד מחדש" כשחקן פוליטי קולקטיבי. אם עד אמצע שנות ה-70 התמקד המאבק הפוליטי למען הציבור הערבי, בהובלת המפלגה הקומוניסטית (מק"י ולאחר מכן רק"ח), בדרישה לשוויון זכויות אזרחיות, בשיפור תנאי החיים המטריאליים ובביטול הממשל הצבאי (עד 1966), הרי שאירועי יום האדמה (או יום הצומוד) סימנו את המעבר למאבק לאומי-קולקטיבי גלוי על אדמה וזהות, על זכויותיו הקולקטיביות של המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בתוך מדינת ישראל גופא. בלב ההתפתחות הזו ניצבו רק"ח והמנהיג תאופיק זיאד, שעיצבו את השפה הפוליטית החדשה של אותו מיעוט לאומי.

​​הרקע המיידי ליום האדמה היה "תוכנית הפיתוח לגליל", שם קוד למדיניות ממשלתית שמטרתה הייתה לשנות את המאזן הדמוגרפי באזור, להגדיל את "מרחב המחייה" היהודי, אם תרצו. הפקעת כ-20,000 דונם מאדמות סח'נין, עראבה ודיר חנא לא נתפסה רק כפגיעה ברכוש פרטי של חקלאים, אלא כניסיון ממוסד לטהר את הנוכחות המרחבית הערבית בגליל.

​עד אותה עת, המאבק הערבי התנהל בעיקר במישור הליברלי-אזרחי: בקשות לרישיונות בנייה, דרישה לתשתיות בכפרים וניסיונות להשתלב במשרדי ממשלה. יום האדמה ניפץ את התפיסה הזו. הוא הבהיר לציבור הערבי שהאיום אינו מופנה כלפי "האזרח הערבי" כפרט, אלא כלפי הקולקטיב הערבי כקבוצת ילידים בעלת זכויות היסטוריות על האדמה והמרחב.

​​רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה) מילאה תפקיד מכריע – אינטלקטואלי, ארגוני ובעיקר פוליטי – בשינוי הזה. בניגוד למפלגות הלוויין של מפא"י, שפעלו בשיטת הפטרונות (החמולתית והעדתית), רק"ח הציעה משנה פוליטית סדורה, ככלי הן להבנת המציאות והן לשינויה. היא הבינה שנושא האדמה והמאבק עליה הם גם בסיסה של האפליה כולה, וממילא גם המפתח לאחד את הציבור הערבי לגווניו ואת היהודים הדמוקרטים לכדי מאבק אחד משותף (מה שאכן הוליד את חד"ש בעקבות כך).

​באמצעות הקמת "הוועד להגנה על האדמות", רק"ח הפכה את המחאה למאורגנת פוליטית ואף רעיונית. היא העלתה על נס את מושג ה"צומוד"  – מושג שאינו עוסק בזכויות הפרט מול הבירוקרטיה, אלא בזכותו של העם הילידי להישאר על אדמתו. בכך, רק"ח הפכה את הציבור הערבי ממיעוט אזרחי מפורד למיעוט לאומי מאורגן. היא השכילה לחבר בין הטרמינולוגיה המרקסיסטית של מאבק מעמדי לבין השאיפות הלאומיות הפלסטיניות, ובכך הציגה גשר אפשרי בין האזרחות הישראלית, על הזכויות הנגזרות ממנה, לבין הזהות הלאומית הפלסטינית.

​​אם רק"ח היתה הראש שמאחורי המהלך, תאופיק זיאד היה הלב הפועם שלו. כראש עיריית נצרת, ח"כ ומשורר אהוד, זיאד גילם את הדור החדש שלא מוכן עוד "לבקש" זכויות, אלא נאבק עליהן. בישיבת ראשי הרשויות המפורסמת ב-25 במרץ 1976, כאשר איימו נציגי הממשל נגד השביתה המתוכננת, זיאד הטיח בהם את המשפט שנחרט בזיכרון: "העם החליט לשבות".

​השימוש במילה "העם" לא היה מקרי. זו הייתה הצהרה פוליטית: אנחנו לא רק תושבים או אזרחים, אנחנו עם. שירתו של זיאד, ובמיוחד השורה "כאן על החזה שלכם, נישאר כמו קיר", העניקה למאבק ממד תרבותי-הרואי. זיאד הפך את יום האדמה מרגע של עימות למאבק מתמשך של הגדרה עצמית. הוא הבהיר כי המאבק הוא על הכרה – הכרה בציבור הערבי הפלסטיני כמיעוט לאומי במדינת ישראל, בעל זכויות קולקטיביות על אדמתו, לשונו ותרבותו.

​​יום האדמה הסתיים בטרגדיה – שישה הרוגים ופצועים רבים – אך מבחינה פוליטית הוא היה ניצחון מזהיר. לראשונה, הציבור הערבי הפלסטיני בישראל הצליח לכפות על המדינה את סדר היום שלו דרך פעולה ישירה ועצמאית. בעקבות האירועים קמו מוסדות כמו ועדת המעקב העליונה, שהיוו את הבסיס לייצוג הקולקטיבי הלאומי של הערבים הפלסטינים בישראל מול מוסדות המדינה. האדמה הפכה מנכס כלכלי לסמל של ריבונות ושייכות לאומית, והמאבק עבר משיח של "צרכים" לשיח של "זכויות לאומיות". הציבור הערבי הוכיח כי הוא מסוגל לאתגר את המערכת הביטחונית והפוליטית של המדינה כדי להגן על קיומו הקיבוצי.

​​יום האדמה, בהנהגת רק"ח ובהשראת תאופיק זיאד, היה הרגע שבו הציבור הערבי בישראל חדל להיות "שקוף". זו הייתה הנקודה שבה המיעוט הלאומי הפלסטיני תבע את מקומו לא רק כאוסף של פרטים המבקשים שוויון, אלא כקבוצה לאומית גאה הדורשת הכרה בזכויותיה ההיסטוריות. מורשת זו ממשיכה להדהד עד היום בכל מאבק על תכנון, בנייה וייצוג פוליטי של החברה הערבית בישראל.

בימים נוראים אלה של רצח עם, טיהור אתני, מיליטריזם קטלני ופשיזם, רווחות מגמות של ייאוש וכניעה מחד, וניסיונות קולוניאליסטים גזעניים להכחיש את הקיום הפלסטיני הלאומי, לכפור בזכויות היסוד של העם הזה בכלל ועל מולדתו זו בפרט, ואף מאמצים לגרשו ממנה, מאידך. אל מול שתי מגמות אלה, ניצב יום האדמה כתמרור וכעמוד תווך של זיכרון והתנגדות. הוא מאותת לנו שניסיונות למחוק זהות לאומית או להפקיע זכויות אינם גזירת גורל, אלא אתגר המחייב עמדה איתנה. בשנת ה-50 ליום האדמה, הציווי הערכי, הרעיוני והפוליטי הוא לסרב לייאוש ולדבוק במאבק עיקש וצודק לשוויון לאומי מלא; זוהי קריאה להתייצב מול העוול לא רק כפעולה של מחאה, אלא כהתחייבות עמוקה לצדק היסטורי ולזכותו של כל עם להגדרה עצמית ולכבוד על אדמתו.

יחי יום האדמה, יחי האינטרנציונליזם והשותפות הערבית-יהודית!