אחרי שנתיים של מלחמת השמדה: להישיר מבט למה שקורה בעזה

במאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "נכון, לא מספיק להגיד 'לא בשמי', אבל זו התחלה חשובה" (09.08.25) כתב ד"ר דותן הלוי: "מי שחש שהחרבת עזה, הטרנספר, ההרג והחורבן אינם נעשים בשמו, הוא שותף פוטנציאלי לפרויקט האמת והפיוס שכבר מתקיים. אכן, אין זה די להגיד לא בשמי, אבל זו התחלה חשובה. הצעד הבא הוא לאזור עוז להכיר בפשעים שנעשים בשמנו כבר שנים ארוכות, לקבל עליהם אחריות ולפעול כדי למנוע אותם: להתנגד לכיבוש בשטחים, לסרב לקחת כל חלק במלחמה בעזה ולבנות באופן פעיל איים של שוויון וסולידריות בכל מסגרת אפשרית בין יהודים ופלסטינים. רק מהם תצמח בעתיד חלופה למשטר הבלהות הנוכחי".

ראיינתי את ד"ר הלוי ימים אחדים לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על "תוכנית 21 הנקודות" ולאחר הכניסה לתוקף של הפוגה מסוימת במלחמת ההשמדה ברצועת עזה.

מה דעתך על תוכנית 21 הנקודות של הנשיא טראמפ להפסקת המלחמה בעזה ולהחזרת החטופים הישראלים?

ניסוח התוכנית ב-21 נקודות מזכיר לי את תוכנית 11 הנקודות של הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון מ-1917. השאלה היא של הגדרה עצמית, של המקום, של הצדדים המנצחים והמפסידים, ומה יעשו המעצמות והאימפריות המנצחות. לאחר מלחמת העולם הראשונה קבע הנשיא וילסון כי מיעוטים לאומים לא יסופחו למעצמות המנצחות, והשטחים עליהם יושבים מיעוטים לאומיים יינתנו למעצמות כפיקדון זמני מטעם "חבר הלאומים" – אז המוסד העיקרי של הקהילה הבינ"ל. ככה גובשו המנדטים שאנחנו מכירים שהיו על עיראק, עבר הירדן ופלסטין.

המסר הזה הוא דיפרנציאלי: מיעוטים אירופיים, לבנים ונוצריים קיבלו עצמאות, ואילו מיעוטים ערביים שחיו תחת האימפריה העות'מאנית לא זכו בעצמאות כי הם "לא היו מוכנים", לשיטת האימפריות המנצחות. לא מצאתי בתוכנית טראמפ קבלה של זכות הגדרה עצמית לאומית פלסטינית, אלא רק הכרה אמריקאית בשאיפה הפלסטינית לעצמאות. יש בכך הקבלה לתוכנית 11 הנקודות של וילסון: שלילת ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני.

חלק מהתמריצים להיות חברים במועצת המנהלים, שלפי תוכנית טראמפ תתפעל את עזה, הם כלכליים. גם הממשלות המנדטוריות של המאה הקודמת היו מבנה כלכלי, כפי שהראתה ההיסטוריונית שירה פנחס. לקבלני ביצוע, לבעלי מניות ולספקולנטים תמיד יש הזדמנות להרוויח כסף רב בתהליך שיקום. ההיסטוריה של האזור מזכירה לנו רפרטואר של מושגים של חברות צ'רטר שונות, כמו חברת הודו המזרחית ששלטה בהודו במאות ה-17 וה-18. תוכנית הבינאום של רצועת עזה היא חיסול השאיפה לזכות השיבה. חשוב להדגיש כי במהלך המאה ה-20 עזה כבר דחתה את רעיון הבינאום שלה.

בין השנים 1948 ל-1956 התחולל ברצועת עזה, תחת שלטון מצרים, מאבק פנימי על רקע חוסר תקיפות של המצרים נגד ישראל. 75% מתושבי רצועת עזה היו פליטים שלא קיבלו את המצב כנתון. המצרים לא פרעו את התחייבותם להחזרת הפליטים לשטחי 1948, ולכן דחפו התושבים את המצרים להסלים את הפעולות נגד ישראל.

ישראל כבשה את רצועת עזה בנובמבר 1956. ישראל חשבה אז שתוכל לשלוט בעזה לנצח. היא החלה לבסס שירות דואר, שירות טלפונים וממשל קבע. אך תחת לחץ סובייטי ואמריקאי כבד במסגרת הפוליטיקה של המלחמה הקרה, נאלצה ישראל לסגת מרצועת עזה זמן קצר לאחר הכיבוש, במרס 1957, במתווה של בינאום הרצועה.

כוח רב לאומי שהורכב מחיילים מקנדה ומניו זילנד החליף אז את כוחות הצבא הישראלי. אך הציבור בעזה התקומם ודרש את החזרתה של הרצועה לידי מצרים, שנשיאה אז, גמאל עבד אל-נאצר, נתפס כמנהיג הלאומיות הערבית. בעזה נערכו הפגנות נגד החיילים מהכוח הרב לאומי. ממנהיגי ההפגנות היה המשורר מועין בסיסו, שהיה חבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית בעזה. ואכן מצרים חזרה לרצועת עזה ושלטה בה עד למלחמת יוני 1967.

שמרת על קשר עם עזתים בזמן המלחמה?

ההתייחסות לעזה כאי בודד שעומד בפני עצמו היא קבלה של ראיית העולם הישראלית. הפלסטינים רואים את עזה כחלק משטחי 48' ו-67'. מבחינתם, עזה היא מקום עם חווית חיים ייחודית כחלק מהמדינה הפלסטינית העתידית. אבל אסור לשכוח כי עזה היא מקום ספוג אלימות. השיחות עם עזתים שניהלתי בזמן המלחמה התנהלו ברובן על שרידות. לכן, עם כל ההסתייגויות, כל דבר שמביא להפסקת המלחמה הוא מבורך. אנחנו נמצאים כבר שנתיים במצב קריטי.

כיצד פגעה המלחמה במורשת התרבותית וההיסטורית של עזה?

עזה הוקמה כעיר פלישתית סביב שנת 1200 לפני הספירה הנוצרית. היו בעזה אתרים ארכיאולוגיים עתיקים שנהרסו או נפגעו במלחמה. את מיפוי ההריסות עשו "פורנזיק ארכיטקטור". מעבר לכך, עזה היא השריד האחרון של עיר פלסטינית על קו רצועת החוף של פלסטין ההיסטורית, והיחידה שלא התרוקנה אלא גדלה לאחר מלחמת 1948 והנכבה הפלסטינית. אפשר למצוא בעזה מבנים מהתקופה הממלוכית, העות'מאנית, המנדטורית הבריטית ואחריה. במלחמה הנוכחית בעזה נותקה ההמשכיות היסטורית זאת.

עזה היא מרחב היסטורי חי, לא אתר ארכאולוגי שקפא בזמן כמו ערי חוף אחרות (יפו, חיפה ועכו) ששכנו לאורך קו החוף של פלסטין ההיסטורית והתרוקנו מרוב מוחלט של תושביהן. עזה הייתה בירה מחוזית של ממלכה ממלוכית שמרכזה בקהיר, ומחלקת העתיקות הבריטית ראתה בעזה מקרה בוחן לשימור עתיקות מהתקופה הממלוכית, הקדם עות'מאנית.

השמשת אתרים עתיקים ברחבי הרצועה ב-20 השנים האחרונות איפשרה לתושביה לפרוץ באופן תודעתי את המצור שהוטל עליה. מנזר הקדוש הילריון, קדוש נוצרי שנדד בנגב, היה אתר פתוח למבקרים שאיפשר לתושבים לפרוץ את שטח 40 הקמ"ר שבו הם כלואים. אתר זה נפגע במלחמה, וכבר במהלכה הגישה הרשות הפלסטינית בקשה לאונסק"ו להכרה בו כאתר מורשת עולמית כדי להגן עליו מפני הריסה. אתר אחר, קסר אל-באשה, שמשמש מוזיאון עתיקות מהתקופה הממלוכית, נפגע. נוסף לו נפגעו אתרים רבים: מבנים עות'מאניים ישנים ואף המסגד הגדול של עזה, שטרם המלחמה נשמרו בו כתבי יד עתיקים. היו גם מוזיאונים ביתיים רבים שנהרסו, לדוגמא ביתו של ווליד אל-עקאד ובו מוזיאון פולקלור פלסטיני. נוסף לעתיקות עצמן, נהרסה עבודה של עשרים שנים במרחב שבו העזתים חיים. כל האתרים הללו איפשרו לעזתים לחיות במרחבים גדולים יותר. זו הייתה רוח המקום.

כיצד השתנתה עזה בתודעה של הישראלים?

ישנם בשמאל הישראלי שהפכו את עזה חלק מחייהם. בספר שערכתי עם עמרי חנה בן יהודה ניסינו לטעון שרצועת עזה היא הבנייה, מקום שלא קיים. זה אובייקט שמחילים עליו כל מיני תפיסות. עזה היא כמו חור שחור, במיוחד לגבי הדור הישראלי והפלסטיני שגדל אחרי ההתנתקות ב-2005. ישראל ועזה היו לשתי ישויות נפרדות.

המלחמה הנוכחית החריפה את המצב. מדמיינים את עזה כמקום ריק מאנשים. קשה לנו לדמיין אותה כמקום חי. כאשר בתקשורת יש הבלחות כמו אנשים שרוחצים בים, התגובה היא: "לזה אתם קוראים ג'נוסייד?". לישראלים קשה להבין שאנשים ממשיכים לחיות בעזה. בתגובות כמו: "איך אנשים חוזרים לבתיהם?" יש דיסוננס קוגניטיבי שהוחרף. אחרי 7 באוקטובר הדיסוננס נפתר במחשבה שעזה תרוקן מתושביה. איים של חיים בעזה הרבה יותר מאיימים מאשר רקטות שישראל יודעת להתמודד איתן. החריפה הדה-הומניזציה של ההתעלמות.

מה צופן העתיד של עזה?

אני צופה בעתיד מציאות דומה למה שהיה לפני 7 באוקטובר. ישראל ממשיכה לראות בעזה מושא ביטחוני בלבד שצריך לבודד ולכן תכפה את התנאים הקיימים עכשיו. מציאות חלופית היא זו המכירה בעושר של הקיים ברצועת עזה, בזכות של הפלסטינים לחיים, לכבוד ולביטחון, ובזכותם להגדרה עצמית. אין פתרון קסם אחר שיכול להבטיח את החיים ברצועה.

מדינות אירופה ביטאו זאת מצוין בבליץ ההכרה במדינה פלסטינית. זה היגיון שמשחזר את המצב אחרי מלחמת העולם השנייה. עזה מייצגת את מצבם של הפלסטינים בהקצנה רבה. חמאס המנהל את רצועת עזה אינו הריבון: ישראל שולטת בים, באוויר וביבשה של עזה. אולם כאשר השולט פועל על מנת להרוג את האזרחים, האחריות של השולט פגה. מבחינתן של מדינות אירופה, מנגנון ההגנה המודרני הוא מדינה. הפלסטינים צריכים מדינה כי אין מי שיגן עליהם. לכן ההשמדה בעזה עודדה את האירופים להכיר במדינה פלסטינית. הפרויקט האירופי הוא תמונת מראה של התוכנית של טראמפ. ישראל ורוב הישראלים, כולל אנשי שמאל-ציוני כמו יאיר גולן, לא מבינים את ההיגיון הזה, כי אינם מישירים מבט למה שקורה בעזה.

ד"ר דותן הלוי הוא ההיסטוריון של עזה, חבר הפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר. מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת ת"א. ערך את קובץ המאמרים "עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי" יחד עם עמרי חנה בן יהודה (הוצאת גמא 2023).