'המזבח שבגן' של המשוררת שירה כהן: מבט שירי נוקב וייחודי

"המזבח שבגן", ספרה החדש של המשוררת שירה כהן, הוא מעין דלת קסמים להקשבה. הספר הזה דומם, מדבר ומקשיב, מקשיב וער למתרחש. קולה של המשוררת הוא כעד לקיים. היא רואה את האיש, היא מבחינה באישה, בפעולותיהם, בבחירותיהם. המבט של הכותבת חד וישיר והוא מלווה את הקורא לא פחות משהקורא מלווה אותו, הולך בצידו וכורה אוזן.

כל החושים פועלים, גם העין עוקבת ומתמקדת בהתרחשויות הנגלות. ״השיחה מתנתקת והם שוב מדברים / היא מתרכזת במוזיקה שהיא אוהבת / והוא עושה משהו על המחשב״. צלילים שהם מילים תופסים את מקומם על הדף, גם כטקסט, רצף הברות בקונטקסט מלחמתי. בשיר אחר לגבי מצוין כי נכתב אחרי שבעה באוקטובר, מדובר באילמות מסוימת, בריחוק ובו בזמן ״…להיות ניצב במקום״.

קטע פרוזה יפה בספר שנקרא ״ממהר״ הוא מעין סיפור קצרצר על גבר הפוגש שתי נשים ויושב איתן לקפה. הגבר מתואר כאדם ממהר ומחייך. אדם המבחין בשתי נשים ובוחן אותן. זה מפגש שיש בו תקשורת לא שגורה המתבססת על פרטי מידע מהמרחב הפיזי-ויזואלי ועם זאת יש בה קז׳ואליות ופתח להמשך.

מיסתורין אגדתי

בשיר מעניין בשם ״לחם״ מתארת כהן ריטואל של נשים האופות לחם וגברים הנלחמים בקרב. היא מתארת הוויה נשית בה הנשים נמלטות מפני הגברים, וכשהם חוזרים הם אוכלים את הלחם שהנשים אפו. יש כאן מיסתורין אגדתי הלקוח כמו ממיתולוגיה כלשהי. בשירתה של שירה כהן יש סיפוריות ושפה דיבורית בעלת גוון מיוחד הנותנות למילים הפשוטות תחושה של התרחשות יוצאת דופן, גם אם כביכול אין בה משהו חריג. המשוררת מכתיבה קצב ומדביקה את המילים במחשבה עצמית: ״מילים מספר עתיק וקצת גס / אינן כישוף ואפילו לא מנטרה / זו רק הצעה של עור ושפתיים״.

הקובץ הזה מפתיע בתכניו, בנושאיו ובנקודות המבט שהמשוררת בוחרת. נראה שהיא מוכנה ללכת בדרכים לא מוכרות ולא מקובלות ולפעמים גם ללכת עד הקצה. כמו בקטע ״אמן צעיר״ בו מתואר צעיר ״המשתוקק מאוד לקבור גופה בלב ים״. כהן משתמשת בציטוטים המדברים בשפת השיח האמנותי, בסגנון הטקסטים האוצרותיים המלווים תערוכות. עם זאת הסצנה קשה וקיצונית כחלק ממיצג כביכול. הדבר מעלה שאלות לגבי הטקס המתואר, בלבול ופער שנוצרים מהתיאור הפשוט שהוא בעצם מופרע.

השירים מתרוקנים מתוכן ומתמלאים ושם נמצא כוחם.  מתקיימים כמו שהם, שונים והחלטיים. לשירה כהן היכולת לברוא צירופים מעולמה שלא מנסים להתאים את עצמם ולהסביר את עצמם: "השפה שלי נבלעת / לאן היא נבלעת? / היא נבלעת לאן שזורם הדם / אבל אני אומרת, הדם שלי מוצק״. במשפט הזה נחשף קצהו של סוד ״המזבח שבגן״. השפה זורמת כמו הדם, היא נבלעת והיא גם מוצקה כמו דם שנקרש והותיר כתם.

פנימה והחוצה

התנועה שנוצרת בעולם השירי של כהן היא רב-כיוונית,  פנימה והחוצה, יש בה התקדמות וגם מעגליות. כוחה המניע מנותב במחשבה המוטמעת בשפה. כלומר נוצרת מין אנרגיה המחזיקה בתוכה הדהוד פנימי: ״וכח שחסר / מתוך התנופה / בא ופתאום / משלים את עצמו״.

אניגמטיות ביחד עם אקטואליה, במובן שבסוד עצמו יש רלוונטיות. כמו שהמציאות אף פעם לא לגמרי ברורה, גם כשמאוד מתאמצים להבין. בהתאם לכך המשוררת בוחרת להבליט רגע מסוים ולהיאחז במה שניתן, להגיד את מה שאפשר באופן פשוט שעדיין לא עושה אותו מובן בהכרח אבל גם לא מסובך.

בשיר של שירה כהן יכולים להתקיים יחד שקית תפוצ׳יפס, יהודית רביץ, פירה עם סלק, מלחמה ונזירה. היא לא מוותרת על כל נדבכי המציאות וכל גווניה. כך נבנית הדרמה המאופקת, כמו בשיר הקצר ״מגפה״: ״עם מסכה ובלי חזיה / טיול עם הכלב / בלילה״. כמו כן נוכח בשירתה יסוד הדיוק. לא במובן של ליטוש וברירת מילים, אלא במובן הסיפורי, שבפואטיקה שלה מתקיים ברבגוניות הבלתי מתפשרת, בהסתכלות ובדרך שהמשוררת נושאת את מבטה – בחרדה, בפיקחון, בהקפדה ובדיוק: ״אני אכתוב עכשיו תיאור מדויק / ראיתי אותה עם שני הבנים / קוטפים חוביזה בחצר של הבית״.

גם היופי מדבר מפי המשוררת. יופי עדין ונוגה ויופי ברור. מתוכה קמה לחיים שירה שיש בה מקום להכל, גם ל״שפל, מוזר ומודח״ כמו שנכתב באחד השירים בסופו של הספר. בקטע שנקרא ״אמנית צעירה״ מסופר על אמנית עם אובססיה ליוקו אונו העושה הסבת מקצוע לנדל״ן. ניתן לומר שבשירים האחרונים בספר עוסקת המשוררת בדמותה שלה. היא סורקת את עצמה באופנים אינטואיטיביים שלא מסתתרים מפני משהו, היא חשופה בכוונות שלה: ״להגיד / שהמאמץ נראה לי וולגרי / מכדי להגיד למישהו תודה / וגם לספר / שהיתה לי מפה / ושסימנתי חצים״.

זו תחושה של כיוון ברור ועם זאת אין השירים רוויים הפתעות אישיות וציבוריות: "שתמיד יהיה לי עם מי לדבר / שתמיד תהיה לי יכולת ללכת / שתמיד יהיה לי כסף בבנק״. באיחולים אלה שמאחלת המשוררת לעצמה בשיר ״סף-זקנה״ אפשר לראות איך הפחד האישי נוגע בנושאים חברתיים רחבים. במקומות אלה וכך גם באחרים נמצאת התשוקה לחיים, היא מתמידה להופיע באופנים שונים ויש בה משהו מרהיב ומדבק.