קרב רודף קרב – אבל אין מהפכה: סרטו של אנדרסון לא מפחד מפוליטיקה

הביקורות משבחות, הצופים נוהרים לבתי הקולנוע והימין זועם: סרטו החדש של הבימאי פול תומס אנדרסון, "קרב רודף קרב", מעורר תגובות עזות בארה"ב וברחבי העולם. העלילה בקצרה: ארגון שמאל-רדיקלי מחתרתי בארה"ב פותח בלוחמת גרילה נגד הממשל. בסצנה הראשונה בסרט פושטים חברי המחתרת על מחנה מעצר של מהגרים בגבול ארה"ב-מקסיקו, פורקים את אנשי כוחות הביטחון מנשקם ומשחררים את העצורים. שניים מחברי המחתרת, הלוחמת השחורה פרפידיה בוורלי הילס (טיאנה טיילור) ומומחה החבלה הלבן פט קלהון (ליאונרדו די קפריו), מפתחים קשר רומנטי. אך גם מפקד מחנה המעצר סטיבן לוקג'ו (שון פן) מפתח אובססיה לפרפידיה ומחליט לרדוף אותה. משולש זה הוא המנוע העיקרי של עלילת הסרט.

לפרפידיה ולפט נולדת בת, אך זמן קצר לאחר מכן נלכדת פרפידיה בידי הרשויות בעקבות שוד בנק שהשתבש. פט מאמץ זהות בדויה ומגדל את הבת לבדו בעיירה נידחת. 16 שנים מאוחר יותר עולים כוחות הביטחון על עקבותיו, ופט ובתו (אינפיניטי צ'ייס) נאלצים לברוח ממפקד מחנה המעצר הנקמן, שהתקדם בינתיים בסולם הדרגות.

עלילה זו, המבוססת בעיקרה על הרומן "ויינלנד" מאת תומס פינצ'ון שיצא לאור בשנת 1990, עובדה בידי אנדרסון לסרט פעולה מותח וקצבי כפי שהוליווד יודעת להפיק. די קפריו משחק היטב ומצליח לגלם את דמותו של איש שמאל מזדקן ועייף שמוצא את עצמו שוב בלב המערכה. גם הופעתו של פן קצרה שבחים, בשל הצלחתו לגלם בריון פשיסט שהוא בעת ובעונה אחת מפחיד, נלעג ומטומטם.

מבחינה פוליטית, הסרט מדגיש את הסכנות שבימין הקיצוני ובה בעת חושף אותו במערומיו – כת ריקנית ואלימה שנשלטת בסופו של דבר בידי קומץ גברים עשירים. כמה מהרגעים המצחיקים ביותר בסרט לועגים לאגודת הסתרים הגזענית, אליה מנסה להתקבל המפקד לוקג'ו. הסרט בוחר באופן ברור ובלתי-מתפשר בצד של האנשים הפשוטים: העובדים, המהגרים ובני המיעוטים הנאבקים במשטר הדיכוי הקפיטליסטי.

חולשתו של הסרט היא בהצגת האלטרנטיבה הפוליטית. בדקות הראשונות של הסרט נראה כי הוא מהלל את גבורתם של אנשי המחתרת המנהלים מאבק מזוין נגד הממסד. אך בהמשך הוא תופס מהם מרחק ביקורתי ומציג את כישלונם בשינוי המציאות. חרף כמה פעולות נועזות, המחתרת נותרת ארגון קטן ובסופו של דבר חבריה נלכדים, ברובם, בידי הרשויות.

אם לא גרילה מהפכנית, כיצד ניתן להיאבק בקפיטליזם? באלה דרכים אחרות יכולים העובדים להשיב מלחמה? על שאלות אלה אין לסרטו של אנדרסון מענה. מה שחסר בו, כמו בכל הסרטים הליברליים המופקים בהוליווד, הוא פוליטיקה מעמדית המונית: כזו הפועלת באמצעות ארגון עובדים, בניית תנועה עממית רחבה ומפלגה מהפכנית שבכוחה להנהיג ולהוביל את השינוי. כך ניצחו המהפכות הגדולות של המאה העשרים, מרוסיה ועד סין ואמריקה הלטינית – גם בתנאים של דיכוי קשה ואלימות פוליטית. למרות יתרונותיו וכוונותיו הטובות, "קרב רודף קרב" אינו מדריך לפעולה פוליטית. ובכל זאת – הצפייה מומלצת.