בין הכרה במדינת פלסטין לבריחה מאחריות

בשבועות האחרונים גוברות הקריאות להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית. קבוצת מדינות הכריזה על הכוונה להכיר בה בכינוס הצפוי להתקיים החודש של עצרת האו״ם. מהלך זה עשוי להיות מנוף חשוב לדרישה המרכזית: הכרה בזכות העם הפלסטיני להשתחרר לחלוטין מהכיבוש הישראלי, לממש את זכותו – כשאר העמים – להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית על אדמתו.

הכרה כזו הייתה מתקבלת בהתרגשות רבה, לולא באה בעיצומה של מלחמת ההשמדה בעזה, ובמקביל למתקפה הצבאית-התנחלותית האכזרית נגד העם הפלסטיני בירושלים המזרחית ובגדה המערבית הכבושות. שהרי הדרישה המרכזית והבהולה היום היא הפעלת לחץ בינלאומי להפסקה מיידית של המלחמה בעזה, להצלת תושביה מפעולות ההשמדה המתמשכות ומהכיבוש המחודש של שטחים נרחבים, במיוחד בצפון הרצועה.

נדמה שהעולם נע בשני קווים מקבילים: האחד – גל סולידריות עממי ובינלאומי נגד המלחמה ובעד העניין הפלסטיני; השני – הקו שמובילה ממשלת ישראל באכזריות חסרת תקדים, בעודה נשענת על תמיכה אמריקאית בלתי מסויגת – צבאית, כלכלית ופוליטית. תמיכה זו התבטאה באחרונה בהחלטת מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, לבטל את אשרות הכניסה של למעלה משמונים בעלי תפקידים פלסטינים, בהם הנשיא מחמוד עבאס, לארצות הברית לקראת כינוס עצרת האו״ם.

אבל האמת היא ששני קווים אלה אינם מקבילים, אלא מצטלבים לא אחת דווקא אצל ממשלות המכריזות על כוונתן להכיר במדינה פלסטינית. מבט מדוקדק בעמדותיהן לגבי המלחמה מאז תחילתה מלמד כי לפחות צרפת, בריטניה וגרמניה לא הסתפקו בתמיכה עקרונית בישראל, אלא גם סיפקו לה אמצעי לחימה ותמיכה טכנולוגית. כך למשל, נחשף לפני שבועיים ב״גארדיאן״ כי מטוסי ביון בריטיים צילמו ואיתרו מטרות בעזה והעבירו את המידע לישראל.

תשומת לב לפרטים אלה חיונית להבנת משמעות מהלך ההכרה במדינה פלסטינית. אם ישנם הסבורים שמדובר בפסגת ההישג הדיפלומטי, הרי שהמציאות מלמדת אחרת: ההכרה הצפויה אינה סיומה של דרך ארוכה, אלא נקודת פתיחה שממנה יש להמשיך בצעדים ממשיים שיבטיחו את מימוש זכויות העם הפלסטיני.

מעשה אמיתי – או מהלך הסחה?

הכרה במדינה פלסטינית עשויה לחלץ ממשלות במערב מהלחץ הציבורי ההולך ומתגבר מצד תנועות הסולידריות. אלה מציבות את הממשלות במבוכה מתמשכת מול שיתוף הפעולה שלהן עם מלחמת ההשמדה. ייתכן שכמה מהממשלות מבקשות להפוך את ההכרה למנוף תעמולתי שיפטור אותן מהצורך לנקוט פעולה ממשית כמו הפסקת המלחמה, בלימת הסיפוח בגדה, מניעת טיהור אתני ואלימות מתנחלים. ללא כל אלה תקרוס האפשרות להקמת מדינה פלסטינית, וההכרה תיוותר אות מתה על הנייר – תעודת כפרה למדינות שהיו שותפות למלחמה שניהלה ישראל.

כלי סחיטה?

החשש הגדול הוא שההכרה תהפוך חרב המונחת על צוואר הקורבן עצמו – העם הפלסטיני – בניסיון לכפות עליו ויתורים מזיקים. אין מדובר בחשש סתמי: בהצהרה שפרסמו המדינות המערביות לאחר מפגש ניו יורק האחרון, הוצבו תנאים נלווים להכרה: הסכמת הנשיא מחמוד עבאס לגינוי מתקפות 7 באוקטובר כטרור; שינוי תוכניות הלימוד למען הסרת ״הסתה״; ביטול מנגנון התמיכה במשפחות האסירים; קיום בחירות לצורך הכנסת ״דמויות צעירות״ להנהגה הפלסטינית, ולבסוף – הסכמה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק.

כל זאת בעת שהעם הפלסטיני סובל מהשמדה, מטיהור אתני ומהתרחבות התנחלויות. כתחליף לדרישה לבלימת ההשמדה והכיבוש, מפעילות אותן מדינות לחצים על הקורבן עצמו, כאילו הוא האשם. הדרישה לבחירות היא עניין פנימי של העם הפלסטיני, לא תנאי חיצוני. הצגת האסירים כ"טרוריסטים״ והמורים כ"מסיתים" היא היפוך נרטיבי מביש, שעה שישראל מבצעת פשעי מלחמה בריש גלי.

ההכרה כשלעצמה אינה מספיקה

על אף ההסתייגויות, ההכרה של מדינות שונות במדינה פלסטינית היא צעד חשוב. אך ללא צעדים ממשיים בשטח, היא תיוותר ריקה מתוכן ותקדם התחמקות מהתמודדות עם ההשמדה ועם רמיסת הסדר המשפטי והמוסרי העולמי.

נראה שגם יוזמות מהלך ההכרה מבינות שעליהן לצרף להכרה צעדים מעשיים כמו סנקציות על שרים פשיסטים בישראל, חרם על מוצרי התנחלויות ועוד. אך אלה עדיין רחוקים מלמלא את דרישות הרגע ההיסטורי.

אם מטרת ההכרה היא אך התחמקות מלחץ תנועות הסולידריות, הרי שהלחץ הזה מוכיח את עצמו והוא צריך להימשך ואף להחריף – עד כדי אמברגו מלא על אספקת נשק וציוד צבאי־מודיעיני לישראל. רק כך תיעצר המלחמה. בנוסף, יש לפעול ליישום החלטות בתי הדין הבינלאומיים, להעמיד לדין פוליטיקאים וקצינים על פשעי מלחמה, ולנקוט צעדים מרתיעים נגד ההתנחלויות והסיפוח. בשלב הזה, ההכרה חייבת להפוך מכבש לחץ על הכיבוש ועל מי שמבצע אותו – לא על מי שנמצא תחתיו.