בשבועות האחרונים גוברות הקריאות להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית. קבוצת מדינות הכריזה על הכוונה להכיר בה בכינוס הצפוי להתקיים החודש של עצרת האו״ם. מהלך זה עשוי להיות מנוף חשוב לדרישה המרכזית: הכרה בזכות העם הפלסטיני להשתחרר לחלוטין מהכיבוש הישראלי, לממש את זכותו – כשאר העמים – להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית על אדמתו. הכרה כזו הייתה מתקבלת בהתרגשות רבה, לולא באה בעיצומה של מלחמת ההשמדה בעזה,
בשבועות האחרונים החל הימין השמרני להרים את קולו נגד אמנת איסטנבול. פורום קהלת, ארגונים אנטי-פמיניסטיים אחרים, וכן שליחיהם בכנסת מהליכוד, הציונות הדתית וימינה – החליטו כי אמנת איסטנבול, שכל מטרתה הגנה על נשים בפני אלימות, היא מכשיר לפתיחת הגבולות של ישראל בפני מהגרים, ולהטמעת מחשבה ״פרוגרסיבית״ בציבור. נראה כי האמנה, שקובעת קריטריונים ברורים להתמודדות המדינה עם אלימות – בתחומי רווחה, בריאות, חינוך ועוד –
נאומו של ראש הממשלה החדש, נפתלי בנט ביום ראשון בעת השבעת הממשלה, הבהיר שמבחינת הנושאים המהותיים – הוא ממשיך דרכו של נתניהו. אחרי 12 שנים של הסתה ורעל שמופץ מהשלטון, טוב שנתניהו הסתלק. אבל לצערנו המדיניות שלו, מדיניות ימין עמוק, נשארת. וזו הסיבה שאנחנו מתנגדים לממשלת בנט. בנאומו בנט דיבר על חיזוק "ההתיישבות בכל חלקי הארץ", התחייב לחזק את "האינטרס הלאומי" בשטחי "סי" איים על
