חברות למאבק ולאנושיות מול רצח עם והרעבה

חברות יקרות, אני כותבת את הצירוף הזה – חברות יקרות – וחושבת עד כמה הוא מדויק. איני מכירה את מרביתכן, ובכל זאת אתן חברות יקרות: להשקפת עולם, למאבק, לשותפות גורל ויותר מכל, להתעקשות על אחיזה באנושיות וראיית כל אדם באשר הוא אדם.

אני כותבת לכן ביום ה-700 למלחמה שכבר מזמן חדלה להיות מלחמה והייתה – מי כמותכן יודעות –  לרצח עם. והיום הזה הוא גם יום למחרת פוגרום מזעזע נוסף בגדה, ויום שבו פורסם סרטון נוסף של חטוף המתחנן על חייו, ועוד יום בחיי אלפי הפלסטינים העצורים בבתי הכלא בישראל, בלא משפט, בתת תנאים. בשבוע החולף עוד אישה נרצחה בידי בעלה, וזה רק קצה הקרחון.

כעת, כחברות, אני מזמינה אתכן אל ביתי. ושם, ממש בכניסה, עומד ספסל שעליו אני פורקת את הקניות מהשוק ושעליו, זה כבר חודשים מתגבהת ערמת תצלומים של ילדים פלסטינים: חלקם מתים, אחרים נתונים ברעב קיצוני ואיני יודעת האם מי מהם שרד, ואם שרד את יום האתמול, האם יראה את מחר?

חייהם הקצרים של ילדי עזה

יום יום חברותיי ואני מחזיקות את הצילומים בידינו. אני כבר מכירה אותם בפניהם ובשמותיהם. שני ילדים – בת ובן – קרויים נור, כשם בתי הבכורה; לכמה ילדים וילדות אין שם. כמובן, היה להם שם אלא שאיש מבני משפחתם לא שרד כדי להעיד, למסור את השם ולספר מי היו.

אני חושבת על השיר של זלדה שכה אוהבים להשמיע אצלנו ביום הזיכרון: "לכל איש יש שם". בשיר, מונה המשוררת רשימה שלמה של אפיונים הקשורים בשם. היא מדברת על השם שנתנו לאדם אביו ואימו, על שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו, שכניו, כמיהתו, חטאיו ולבסוף: מותו.

גם לילדים האלה שצילומיהם מוטלים אצלי על הספסל היו שמות. והיה להם חיוך שאופייני רק להם, וחלקם אולי הספיק לכמוה, אבל איש מהם לא הספיק לחטוא. כל חטאם בזה שנולדו פלסטינים בעזה שבני עמי הפכו לגיהינום.

חברות יקרות, כשאני חושבת על הילדים ועל שמותיהם וחייהם הקצרים, אני חושבת גם על שירה של המשוררת הפלסטינית האמריקאית זיינה עזאם. הנה שורות אחדות ממנו:

כתבי את שמי על רגלי, מאמא

השתמשי בטוש האל-מחיק השחור

שלא יימרח בגשם, שלא יימס בחום.

(…)

כתבי את שמי על רגלי, מאמא

אל תוסיפי ספרות,

לא תאריך לידה ולא כתובת

איני רוצה להיות ספרה בין ספרות.

יש לי שם. אינני מספר.

התבקשתי לשלוח ברכה למועצת תנד"י, ואיזו מין ברכה זו? כאובה ומייאשת. החשיכה סביבנו הולכת ומתעבה, בעזה ובגדה החיים נכתשים, וכל כך הרבה יש לעשות למען רבים כל כך ואנחנו מעטות. אבל מאוחדות באנושיותנו שבה נוסיף להיאחז. נסרב לראות באדם ספרה או מייצג של לאום זה או אחר וניאבק על כך ועל דמותה הדמוקרטית של מולדתנו המשותפת.

אני מודה לתמר גוז'נסקי על הזכות העצומה להשמיע קול ולהימצא כך אתכן, חברות לדרך, למאבק ולאנושיות. ומודה לכל אחת  ואחת מכן על  עשייתכן. מקווה להיות איתכן בפעם הבאה. ועד אז, ברחובות!

ברכתה של הסופרת שהם סמית למועצת תנד"י הארצית