מפלטו האחרון של הליברל: ראשי האוניברסיטאות בין מלחמת עזה לעושק הסגל הזוטר

מאז החלה ההפיכה המשטרית שמוביל הימין לפני כשנתיים וחצי, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה בעזה, אופנתי להגדיר את הציבור הגדול של מפגינים ומוחים כ"המחנה הליברלי". ליברליות מייצגת גם קשת רחבה של מפלגות באופוזיציה הציונית מ"ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, דרך "המחנה הממלכתי" של בני גנץ, "יש עתיד" של יאיר לפיד ועד "הדמוקרטים" של יאיר גולן.

בכל מדינה אחרת מפלגה כמו "ישראל ביתנו" היא מפלגת הימין העמוק, שלא לומר הימין הקיצוני; "יש עתיד" – מפלגה שמרנית; ו"הדמוקרטים"… בעצם מהי האידיאולוגיה של "הדמוקרטים"? חיפוש באתר מפלגה זו אחר מצע או עמדות עקרוניות בשאלות יסוד בחברה הישראלית כגון כיבוש, הפרטה, פערים חברתיים, המלחמה בעזה, אפליית האזרחים הערבים – לא העלה דבר. באתר יש רק מנהיג אחד, גולן, של מפלגה אחת (שפעם היו שתיים), פועלו, דבריו וזה הכל. אמנם קשה להגדיר את "הדמוקרטים" כמפלגת שמאל אבל היא חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי כפי שהיו בעבר העבודה ומרצ. לכן, לא נותר אלא להגדירה כ"מפלגה ליברלית", כפי שעושה תדיר מנהיגה גולן.

היה הייתה מפלגה ליברלית בישראל. זו הוקמה ב-1961 ומנהיגיה הבולטים היו השרים שמחה ארליך (שר האוצר הראשון לאחר "המהפך" ב-1977) ויצחק מודעי, והתמזגה עם הליכוד ב-1988. בבחירות לאחר הקמתה השיגו הליברלים 17 חברי כנסת וב-1981, בשיא כוחה, 18. כבר ב-1965 הקימה המפלגה עם תנועת החרות חזית בשם גח"ל – גוש חרות-ליברלים. הקמת גח"ל – מאוחר יותר "הליכוד", הובילה לפילוג בשורות הליברלים ולהקמת המפלגת הליברלית העצמאית. לזו היו חמישה חברי כנסת ב-1961 וערב היעלמותה ב-1984 נותר בסיעה רק חבר כנסת אחד.  הליברליזם אינו חדש אפוא בנוף הפוליטי הישראלי. הודות לתזוזה ימינה של רוב הציבור, בישראל יש כעת לפחות ארבע מפלגות המכונות "ליברליות" ולהן 47 מושבים.

דמותו של הליברל

אז, מיהו ליברל ישראלי? קודם כל הוא ציוני בכל רמ"ח אבריו; שנית, דעותיו קפיטליסטיות – קרי אינו מטיל ספק שלחלוקה המעמדית בין מנצלים למנוצלים קשר ל"טבע האדם"; שלישית, הוא דוגל בעליונות יהודית ולפיכך, גם כאשר מוכן לקדם פתרונות של שלום – הוא עושה זאת עם יד על ההדק ומעמדה של קולוניאליסט-מנצח. הסכמי שלום לא בין שווים, אלא הסכמי כניעה מבישים ומדכאים; אחרון ולא ממש חביב – הליברל סבור ש"גנבו לו את המדינה". קרי: נתניהו וחבורתו הפושעת השתלטו על "מדינתו", בה כולם חיו באושר ובעושר. כל מה שנדרש הוא – לסלק את נתניהו מהר ככל האפשר כדי שהסדר ישוב לקדמותו.

ראשי האוניברסיטאות בישראל הם האב-טיפוס של הליברל הישראלי המצוי: רובם ממוצא אשכנזי, כולם פרופסורים-גברים ורמת הכנסתם גבוהה בהרבה מזו של אקדמאי מצוי. הווייתם בורגנית-ליברלית. לרוב הם מעדיפים "לא להתבטא בנושאים שבמחלוקת". אך ישנם אירועים יוצאי דופן. למשל, נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' אריאל פורת, הוא מתנגד עקבי להפיכה המשטרית של הימין. כמו כן, במרס האחרון פרסמו שמונת נשיאי האוניברסיטאות מכתב חריף בו הם התריעו מפני "סכנה חסרת תקדים לשלטון החוק" אם תפוטר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה.

בסוף יולי פנו חמישה מנשיאי האוניברסיטאות במכתב לראש הממשלה ובו קריאה לפתור את "בעיית הרעב הנורא השורר בעזה, והפוגע אנושות בבלתי מעורבים, ובכללם ילדים ותינוקות". זו עמדה עקרונית צודקת אך אינה מלווה בכל צעד מעשי – שביתה, הפגנה, מחאה ברחוב.

הליברל ועובדיו

ראשי אוניברסיטאות בר אילן ובן גוריון סירבו לחתום על המכתב לראש הממשלה. אך למרות זאת רב המשותף בין כולם: הם שותפים לאתוס הניאו-ליברלי בדבר ניצול עובדים. הכוונה איננה רק לעובדות הניקיון בקמפוסים, אלא למה שהאוצר מגדיר "ליבת האקדמיה" – ההוראה והמחקר.

לאחר שנות דור של מימוש העקרונות הניאו-ליברליים באקדמיה בשיתוף עם ראשיה, התגבשו בקרב המרצים שני מעמדות: "קבועים" ו"עובדי קבלן" – הסגל הזוטר העשוק. עם השנים עלה מספר ה"זוטרים" (ביניהם מרצים שצברו ותק של עשרות שנות הוראה ומחקר) ליותר ממחצית סגל ההוראה.

בשנתיים האחרונות התמודדו ארגוני הסגל הזוטר עם מעסיקיהם (ור"ה – ועד ראשי האוניברסיטאות) על חידוש ההסכם הקיבוצי. רק לאחר שהעובדים נקטו בחודש שעבר בעיצומים (אי-מסירת הציונים של הסמסטר השני), חלה תזוזה במו"מ והצדדים הגיעו להבנות. לאור זאת חדלו המרצים מהעיצומים ואף מסרו לאלפי חבריהם שמדובר "בניצחון".

אבל ההישגים הם דלים: תוספת שכר שנתית של 1.75% (פחות מעליית יוקר המחיה) ומענק חד-פעמי של 6,000 שקל לעובדים במשרה מלאה (רובם היו רוצים לעבוד במשרה מלאה, אך לא ניתן להם). באוצר דוגלים תמיד בלסיים סכסוכי עבודה ממושכים באמצעות תשלום מענק חד-פעמי – כי זה חד-פעמי "ונאכל" במס המנוכה ממנו.

למרצים בסגל הזוטר משולם שכר הנע בין 3,000 שקל ברוטו לחודש לרבע משרה לכ-11 אלף שקל למשרה מלאה, אך ללא כל ביטחון תעסוקתי. וכמה משתכרים נשיאי האוניברסיטאות? אחד הסודות השמורים בהשכלה הגבוהה הוא שכרם של ראשי האוניברסיטאות – כולל מנכ"לים ובכירים בתחום המינהלי. במהלך השנתיים של סכסוך העבודה באוניברסיטאות, עודכן שכרם של הנשיאים פעמיים שכן זה צמוד למדד המחירים לצרכן. בינואר 2022 שכרם היה כ-72 אלף שקל לחודש – לא כולל הטבות שונות. כעבור שנתיים, בפברואר 2024, עלה ביותר מ-3% ל-78 אלף שקל (!). יצוין ששכרו ברוטו של ראש הממשלה השנוא נתניהו, נכון למאי 2025, עומד על 59 אלף שקל ברוטו לחודש. מסכן.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/139360