ריאיון עם פרופ' ניצה ברקוביץ': האקדמיה בישראל לא עושה מספיק נגד הזוועות בעזה

"המוני פליטים, חלקם בשנייה ובשלישית, מחרפים את נפשם כדי להשיג טיפת מזון למשפחתם המורעבת. הצבא הישראלי ממשיך להרוג ולפצוע מדי יום עשרות ואף מאות בני אדם תשושים, ששרדו את המלחמה עד כה. כל מערכות החיים – הבריאות, ההשכלה, הכלכלה – קרסו. תינוקות, ילדים ומבוגרים גוועים ברעב. עם תקשורת מגויסת לשמירה על המורל הלאומי, אזרחי ישראל נחשפים למקצת שבמקצת מן הזוועות". כך נכתב בעצומה עליה חתמו יותר מ-200 סוציולוגים ואנתרופולוגים ישראלים שהתפרסמה בשבוע שעבר. השבוע שוחח "זו הדרך" עם פרופ' ניצה ברקוביץ' מאוניברסיטת בן גוריון – מיוזמות העצומה.

מה נועדה העצומה להשיג?

האקדמיה בישראל לא עושה מספיק. מאחורי העצומה הזו ועצומות רבות נוספות עומד ניסיון להיחלץ מהתחושה של חוסר אונים מול הזוועות בעזה, ולהגיב. תקופה ארוכה מאוד האקדמיה שתקה, חוץ ממעטים שפעלו כבר מההתחלה. לכן יצאנו בהצהרה הזו בדרישה מהממשלה לסיים את המלחמה, להחזיר את החטופים, לשקם את עזה ולנקוט צעדים נוספים לסיום הסכסוך. כמו כן דרשנו לעצור את ההפקרה וההסתה נגד החברה הערבית-פלסטינית בישראל.

רבים מאתנו לא משוכנעים בנוגע לאימפקט שיש לעצומות מהסוג הזה. אני חושבת שיש להן השפעה מצטברת, כאשר שומעים יותר ויותר קבוצות שיוצאות נגד המלחמה. חשוב להדגיש כי זה לא גילוי דעת של האגודה הסוציולוגית הישראלית, אלא יוזמה עצמאית. בכנס הקודם של האגודה הסוציולוגית היה ניסיון לגבש הצהרה ברורה נגד המלחמה מטעם האגודה, אבל אלה מאתנו שתמכו בכך היו במיעוט.

לכן העצומה הנוכחית היא עצמאית, ואני שמחה שהגענו ל-200 חותמים. יותר קל לקרוא להפסקת המלחמה רק למען החזרת החטופים ונגד הקרבת החיילים, אבל אנחנו מתעקשים לצאת גם נגד הפגיעה באוכלוסייה בעזה.

מדוע המחאה באקדמיה מתעוררת דווקא עכשיו? למה רק עכשיו?

כבר במרס 2024 התפרסם מכתב שיזמו אנשי אקדמיה מחו"ל בקריאה לנשיא ביידן להפסיק לחמש את ישראל. 1,300 אקדמאים חתמו על המכתב, בהם 22 אקדמאים ישראלים. חלק ממי שחתמו שילמו על כך מחיר. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון התנערו בריש גלי וגינו את תוכן העצומה, אך לא פעלו נגד החותמים. אך אחד החותמים היה מרצה במכללת ספיר, והוא הוצא לחל"ת ולבסוף עזב את המכללה ואת הארץ.  זו דוגמא לאחד ההבדלים בין האוניברסיטאות והמכללות. הרבה יותר קל לחברי סגל באוניברסיטאות להתנגד מאשר למרצים במכללות. הזכות להתנגדות לא מחולקת בצורה שווה – גם לא בין הקבוצות השונות בתוך האוניברסיטאות. למרצים יהודים הרבה יותר קל לפעול מאשר לפלסטינים, ולמרצות עם קביעות קל יותר מאשר למרצות בלי קביעות.

אקדמיה לשוויון פעלה די מההתחלה. אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה לעקוב אחר הפגיעה בסטודנטים פלסטינים על רקע התבטאויות ברשתות החברתיות. באוניברסיטת בן גוריון החלו להתארגן משמרות מחאה נגד המחאה בינואר 2025, ובתל אביב אפילו קודם לכן. במאי השנה התארגנה קבוצת המחאה "דגל שחור" שפועלת בכל האוניברסיטאות, ומשלב זה הייתה מחאה הרבה יותר משמעותית.

העצומות שהחלו להתפרסם בחודשים האחרונים גם הן חשובות, אבל אף אחת מהן לא מטעם האגודות המקצועיות. גם ראשי האוניברסיטאות נמצאים בפיגור גדול. רק ביולי יצא סוף סוף מכתב של נשיאי האוניברסיטאות נגד ההרעבה בעזה, אך נשיאי בן גוריון ובר אילן לא חתמו עליו.

כמובן, יש גם ניסיונות השתקה וסתימת פיות נגד מרצים שיצאו נגד המלחמה. ראה למשל את המקרה של פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן מהאוניברסיטה העברית. בהקשר זה צריך להזכיר את החוקים החדשים שנועדו להגביל את חופש הביטוי באקדמיה – אחד שנקרא "תיקון חוק זכויות הסטודנט", בשפה של 1984, והשני הוא חוק נגד "הסתה באקדמיה" שמכוון נגד חברי הסגל. הימין מנסה למסגר כל אמירה נגד מה שקורה בעזה כהסתה או תמיכה בטרור.

גם "אם תרצו" פועלים ביעילות באקדמיה. יש להם מערכת פיקוח והלשנה יעילה, ובכל פעם שמתארגנת הפגנה נגד המלחמה הם מייד מדווחים עליה לראשי האוניברסיטה. שיטה נוספת שלהם היא לארגן הפגנת נגד, ואז מחלקת הביטחון של הקמפוס מתערבת ומפזרת את האירוע "להבטחת שלום הציבור". הם גם נוהגים להביא פעילים מחוץ לאוניברסיטה כדי ליצור עימותים ובלגן.

מהם מנגנוני ההכחשה שפועלים בחברה הישראלית בנוגע לפשעים בעזה? מה מונע מהישראלים להבין מה נעשה בשמם?

פה אשען על מה שכתבה עמליה סער. סיבה אחת היא שאלה המבצעים את פשעי המלחמה הם בשר מבשרנו. הם הילדים, ההורים, האחים, המורים והשכנים שלנו. בישראל, המגויסים לצבא הסדיר ולמילואים באים מכל שכבות החברה. כל אמירה על פשעי מלחמה היא אמירה על הסטודנט שלי או על אח שלי, שאני יושבת איתו לארוחה כל יום שישי בערב. זה לא המצב בארה"ב, לדוגמא, שם החיילים מגיעים משכבות חברתיות מסוימות מאוד. בתקופת מלחמת וייטנאם למשל, עד שביטלו את הפטור לסטודנטים לאף לא אחד מחברי הקונגרס היה ילד ששירת בווייטנאם.

לכן, כל האשמה בביצוע פשעי מלחמה נתפסת כפגיעה קשה בנאמנות למשפחה ולקולקטיב. גורם נוסף הוא מעמד הקורבן האולטימטיבי שישראל תפסה לעצמה, שאינו מאפשר לקבל את קיומם של קורבנות אחרים. כמובן ישנה גם הטראומה הקולקטיבית של ה-7 באוקטובר, שאי אפשר לזלזל בה בכלל. בטראומה הזו משתמשים כדי להצדיק את מה שישראל עושה בעזה. יש כאן מערכת תרבותית שלמה שמקשה על התנגדות לזוועות שישראל מבצעת עכשיו. חלק גדול מהעצומות יוצאות נגד הממשלה. מעט מאוד מהעצומות מדברות נגד המבצעים. עצומת האמנים היא אחת היחידות שמדברת על הממשלה וגם על המבצעים של המדיניות. זה צעד קטן מבחינה רטורית, אבל הוא מאוד משמעותי.

יחד עם ההכחשה יש גם נפנוף בפשעים, כפי שכתב רון דודאי ב"שיחה מקומית". אפשר לשמוע אמירות בסגנון: "מה פתאום, לא הרגנו ילדים בעזה – וטוב שהרגנו אותם", או "לא הייתה נכבה – ועכשיו תהיה נכבה שנייה".

איך זה מסתדר? אין פה דיסוננס?

דיסוננס הוא השם השני של כל חברה. בכל אידיאולוגיה יש סתירות פנימיות. יכול להיות שאנשים שונים באותה חברה יחזיקו בעמדות שונות, אבל לעתים קרובות אותו אדם יכול לומר משפטים סותרים זה אחר זה.  כאשר זה קורה, זה מעיד על משהו שקשה להתמודד איתו. אני לא אוהבת הסברים פסיכולוגיים אבל לפעמים צריכים לפנות אליהם.

האם המחאה באקדמיה יכולה להיות קטליזטור למחאה רחבה יותר?

לדעתי לא. במחקר של תנועות חברתיות קשה מאוד להצביע על השפעה של גורם אחד. אנחנו מדברים על אפקטים מצטברים. הניסיון לשנות את השיח מתקדם טיפה אחר טיפה. מחאת האקדמיה כשלעצמה כנראה לא תעשה הרבה, אבל היא מצטרפת למהלך רחב יותר. בסופו של דבר, אני סבורה שרק לחץ מבחוץ יחד עם סירוב המוני מבפנים יוכלו להביא לשינוי. עם זאת, הפגנה היא זירה לפוליטיזציה. כשאנחנו כמרצים עומדים באוניברסיטה עם דגל שחור, מה זה עושה לסטודנטים? יש שאומרים שזה רק מעורר התנגדות ומרגיז את הסטודנטים, שממילא רואים בנו שמאלנים.

כנראה לא נוכל לשנות את דעתה של סטודנטית שחברה בתא אם תרצו. אבל יש גם אחרים, שמרגישים עכשיו לא נוח ומחפשים את השפה לבטא זאת. אם הם יראו מרצה שהם מעריכים שעומדת עם דגל וירגישו מספיק בנוח לגשת אליה ולשאול מדוע היא עושה את זה, יכולה להתחיל שיחה. יש כאלה שקרובים אלינו, אבל עדיין לא עשו את הצעד הנוסף.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/138146