הקול של העשוקים והמנוצלים: נפטר המוסיקאי והיוצר הלבנוני זיאד רחבאני

"נפטר הקול של העשוקים והמנוצלים", כך מסרה היום (שבת) העיתונות הלבנונית עם מותו של זיאד רחבאני, מהיוצרים הבולטים המשפיעים במוסיקה והתיאטרון הערבי המודרני. רחבאני, מתומכיה העקביים של המפלגה הקומוניסטית הלבנונית, מת בגיל 69 לאחר מחלה קשה. המוסיקאי החדשן והמהפכן, נולד בשנת 1956 לזמרת פיירוז האגדית ולעאסי אל-רחבאני, אחד מגדולי מלחיניה של לבנון משנות השישים ועד תחילת שנות השמונים.

בגיל 17 הלחין את יצירתו הראשונה – שיר שביצעה אמו פיירוז על הבמה, בעודה מתמודדת עם מחלתו של האב. כך החלה אחת מהשותפויות המוסיקליות יוצאות הדופן בעולם הערבי: אם ובנה הפכו לצמד יצירתי שהוביל קו חדש, אפל וסאטירי יותר ביצירתה של פיירוז.

במהלך מלחמת האזרחים של לבנון, שנות ה־70 וה־80 הלחין א־רחבאני עבורה שירים שנשאו גוון פוליטי ואישי בולט וב־1979 הקליטה אלבום שלם שהולחן כולו על ידו, מהלך שנתפס כמהפכני, והציג סגנון מוזיקלי ששילב ג'אז, מוסיקה קלאסית והשפעות מערביות.

פריצתו בתיאטרון הגיעה באמצע שנות השבעים במחזה "מלון האושר" מ-1974 שבו הציג סיפור טרגי– קומי על עובדים שמורדים במעסיקיהם ודורשים את זכויותיהם – אך נתקלים באדישות ובדיכוי של הממסד. המחזה סימן את אחת מהפעמים הראשונות בהן זירת התרבות הערבית טיפלה ישירות בנושאים כמו ניצול מעמדי, שחיתות ממסדית והייאוש החברתי של צעירי לבנון ערב מלחמת האזרחים. אחריו הציג שלושה מחזות נוספים "ומה לגבי מחר?" (1978), "הסרט האמריקאי הארוך" (1981) ו"הכישלון המחפיר" (1963) ובהם ביקורת קשה על החברה הלבנונית.

אחרי מלחמת האזרחים הוא העלה שתי הצגות שזכו לביקורות קשות מצד העיתונות הממסדית: "על כבוד וראשי החמורים" (1993) ו"התקווה היא הסיבה כדי לחיות" (1994). לצד עבודתו כבמאי, שחקן ומחזאי, הוא היה גם פסנתרן, כותב טורים פוליטיים ושדרן רדיו פרובוקטיבי שזוהה עם עמדות השמאל העקבי.