הרס בתים במחנות הפליטים: פרקטיקות קולוניאליות של המנדט הבריטי בשימוש הכיבוש

הרחק מהעין, מהלב ומהסיקור העיתונאי, נמשך מסע ההרס וגירוש התושבים במחנות הפליטים בצפון הגדה המערבית. מאז הוצאת צווי הריסה נגד 96 מבנים במחנה הפליטים ג'נין ב-9 ביוני האחרון, דיווחו התושבים על גלי הריסה באמצעות דחפורים. האזורים הנפגעים כוללים את רחוב מחיוב והשכונות עבדאללה עזאם ואל-עוודה. ב-30 ביוני הרס דחפור ישראלי בניין רב-קומות ליד הכניסה המזרחית למחנה, שלדברי עיריית ג'נין היו בו חנויות רבות ותשע משפחות התגוררו בו. בנוסף דיווחה העירייה שרשויות הכיבוש סירבו לבקשת המשפחות לפנות את חפציהן לפני ההריסה. המספר המדויק של כלל המבנים שנהרסו עד עתה טרם אומת, משום שכוחות ישראליים ממשיכים למנוע את הכניסה למחנה.

באותו יום במחנה הפליטים טול כרם חידשו כוחות הכיבוש את פעולות ההריסה. דחפורים ישראליים הרסו שני מבני מגורים שכללו לפחות שמונה יחידות דיור. ביום ההוא, מסרו הרשויות הישראליות מפה שבה סומנו 104 בניינים להריסה ורשימה ראשונית של 50 מבני מגורים שיהרסו מייד. במקביל, נמשכים מעשי ההרס במחנה נור שמס והאזור נותר אזור צבאי סגור שאין אליו כל גישה זה חודשים רבים – בדומה ליתר מחנות הפליטים.

   על פי נתוני האו"ם שפורסמו ב-11 ביולי מאז 21 בינואר האחרון, עם תחילת המתקפה, גורשו כ-30 אלף בני אדם ממחנות טול כרם, ג'נין ונור א־שמס. יותר מ־400 בתים נהרסו כליל ואלפי מבנים ניזוקו חלקית. מדובר באומדנים, כי חיילים מכתרים את המחנות, הקימו עמדות ברחובותיהם ואיש מתושביהם יכול לשוב לביתו. המחנות נותרו חסומים, מנותקים וריקים כמעט לחלוטין מתושבים.

חזון טראמפ בג'נין

את הגרסה הרשמית להרס הרב נתן "גורם באוגדת איו"ש" לעיתון "ישראל היום" (10.6). לפיה, "הפעולות שכוחות ההנדסה עושים היום לעיצוב המרחב הן משמעותיות מאוד לשיפור חופש הפעולה של הכוחות. המטרה היא להפוך את המחנה לעוד שכונה בעיר ולסיים עם עידן סמטאות הטרור הצפופות הללו". על פי הכתב חנן גרינווד, עד למועד פרסום הכתבה נהרסו במחנה ג'נין 234 מבנים ו-150 מבנים נוספים "נמצאים בתכנון להריסה, כדי להפוך את המחנה שהפך לסמל הטרור – לשכונה נוספת בעיר ג'נין". במילים אחרות, ברוח "חזון טראמפ" לעתיד רצועת עזה, הצבא עוסק בתכנון עירוני ובתוכנית בניין עיר של עיריית ג'נין.  

הפרקטיקות הקולוניאליות של עיצוב המרחב העירוני לשם העמקת הכיבוש, גירוש תושבים ושמירה "על הסדר הקיים" – קרי: למנוע התנגדות נגד חיילי הכיבוש, אינן חדשות. כבר ב-1971 פתח אלוף פיקוד הדרום אז אריאל שרון במבצע "למיגור הטרור" שבשיאו נכנסו כוחות הכיבוש למחנות הפליטים ג'באליה ושאטי בצפון רצועת עזה, הרסו מבנים ורחובות ויותר מ-10 אלף תושבים גורשו מבתיהם דרומה לאל-עריש שבצפון סיני, אז תחת כיבוש ישראלי. על פי האו"ם נהרסו אז יותר מ-6 אלפים בתים.

לשטח את יפו

אותן פרקטיקות קולוניאליות ישראליות, ובהן הרס בתים, רחובות ושכונות ואף כפרים שלמים, ראשיתן בעת הכיבוש הבריטי בפלשתינה. האירוע הידוע ביותר בתחום זה התחולל ביפו בתחילת המרד הערבי הגדול ביוני 1936. הכוחות הקולוניאליים הבריטים החליטו אז "לעצב המרחב בצורה משמעותית מאוד לשיפור חופש הפעולה של הכוחות", כניסוחו של הקצין מאוגדת איו"ש שסירב למסור את שמו ל"ישראל היום" (בית הדין בהאג, כתבנו?).

ביפו לא נרשמה עד לאותה עת פעילות התנגדות חמושה נגד החיילים הבריטים, פרט לשביתה לא-אלימה שהוכרזה בנמל באפריל 1936 ושיתקה חלק מהסחר הבינלאומי. מטרת המבצע הבריטי הייתה לשבור את רוחו של המרד דווקא ביפו שהפכה למרכז הלאומי הפלסטיני. "עוגן" היה שמו של מבצע צבאי זה ומטרתו הייתה "לשטח" (כן, כמו ברפיח דהיום) שטחים נרחבים ביפו העתיקה. "המוט המרכזי" של העוגן התחיל בשכונות עוני צפופות ברחוב יפת (שמות הרחובות – הנוכחיים) ופנה מערבה, דרך רחוב הפנינים והמשיך דרך גן הפסגה עד לכיכר קדומים. מהמוט המרכזי נפרשו שתי שוקיים: דרומה, דרך רחוב שגב והמשך ברחוב לואי פסטר; צפונה, לרחוב מפרץ שלמה וזאת "כדי למגר את קיני הטרור".

על פי מקורות בריטים מאות בתים נהרסו אז ואלפי תושבים נעקרו. מקורות פלסטיניים נוקבים ב-2,000 בתים שפוצצו או ניזוקו. הברוטליות של הרס הבתים וגירוש התושבים עוררו דיון קולני בפרלמנט הבריטי וגינויים רמים בדעת קהל. כאמור, מדובר בפרלמנט בלונדון – לא בכנסת בירושלים.