ילד הוא ילד: דובר פרסית, ערבית או עברית

שמי טלי גילן, אני אמא לשתי בנות, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות ופעילת שלום.  אני שותפה בשלוש קהילות הפועלות במחאה: זעקת האימהות; אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה; ועו"סות דמוקרטיה. המשותף לשלוש הקהילות הללו הוא הקריאה לסולידריות ולשינוי חברתי. קריאה זו נובעת מתוך הציווי המוסרי שלא לעמוד מנגד. הציווי מחייב את כולנו לנקוט עמדה ולפעול במשותף.

נולדתי וגדלתי בישראל. אבל בשנים האחרונות אני חשה זרה בארצי – כי ארצי שינתה את פניה. אני עומדת כאן איתכן הערב ומזכירה לכולנו לפקוח את העיניים, את הלב ואת הנשמה, וקוראת לכולנו לא לשתוק ולא לוותר.

מאז 7 באוקטובר אנחנו חיות בתוך שבר מעמיק. המדינה נעלמה והפקירה את אזרחיה ואת חייליה ברגעים הקשים ביותר. אבל אני רוצה להזכיר לכולנו שגם ב-7 באוקטובר וגם בשבועיים האחרונים – הנשים והאנשים כן באו. הן ממשיכות לבוא ולסייע בכל מה שנדרש. גילויי סולידריות אלה מרחיבים את הלב ונותנים כוח ותקווה בתוך הקושי והאפילה.

כולנו פוגשות את פני האחר

הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס כתב: "פניו של הזולת קוראות אליי ואומרות לי: אל תרצח". דבריו פונים אל כולנו, שכן כולנו פוגשות את פני האחר, את המקום הפגיע ביותר, ומתוך כך נקראות לאחריות ולסולידריות.  כאמא, אני מתבוננת רבות בפנים של בנותיי. אני זוכרת את הפנים שלהן כשרק נולדו. את הרוך והפגיעות, ואת תחושת האחריות המבהילה שהתלוותה לימים הראשונים של חייהן. ההתבוננות הזו בפניהן מחדדת את העמדה המוסרית שלי גם כיום.

ילד הוא ילד הוא ילד. מה זה משנה היכן נולד? מה זה משנה אם הוא דובר פרסית, ערבית או עברית? איך אפשר לעמוד מול הפנים של ילד רעב, או של אם שכולה, ולהסיט את המבט?

במוצאי שבת 15 ביוני פגע טיל איראני בעיר טמרה שבצפון הארץ וגרם להרג של ארבע נשים, בנות משפחה אחת: מנאר אל-קאסם אבו אל-היג'א חטיב,  שתי בנותיה חאלה ושדא, וקרובת משפחתן מנאר דיאב חטיב. אבל את הפגיעה הנוספת, החמורה לא פחות, גרמה הגזענות הישראלית – זו שפגעה בלבבות התושבים פגיעה קשה.

משלחת לטמרה

ביום שני, יומיים אחרי האסון, יזמתי משלחת של נשות ואנשי מקצוע מתנדבים לצורך מתן סיוע ראשוני לטמרה. הגענו לשם מרחבי הארץ ומארגונים שונים: עו״סות דמוקרטיה, אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה, עומדים ביחד, החלוקים הלבנים ושבע פלוס – מעגלים של תקווה.

פגשנו שם אנשים מדהימים תושבי העיר טמרה, שחוו אסון גדול, שראו מראות ששום אדם לא צריך לראות –ועדיין פועלים באומץ, במקצועיות, בכבוד ובלב ענק, ומחבקים את הקהילה שלהם. אני מורידה בפניהם את הכובע.

ביקרנו  בשכונה שנפגעה וגם בבית הספר בו למדה אחת מההרוגות באסון. ביקרנו בבתים שעדיין לא היה בהם לא חשמל ולא מים. כמה מהתושבים בשכונה אמרו לנו: "אתן הראשונות שפנו אלינו לשאול מה שלומנו". המשלחת שהקמנו המשיכה לפעול ולהגיע לטמרה מדי יום, וממשיכה לפעול גם כיום.

כאשר לא היה ניתן להגיע פיסית בגלל הטילים– שמרנו על קשר מרחוק. קיימנו סדנאות יצירה אונליין. דאגנו להמשך שיחות תמיכה טיפוליות, שתגברו את מערך התמיכה ביישוב. והכול בתיאום עם עיריית טמרה, ובשיתוף פעולה עם פעילות חברתיות מעומדים ביחד.

לזה אני קוראת: תקווה רדיקלית. זו תקווה שמגיעה ברגע הכי אפל.  ברגע בו כביכול אין סיבה לתקווה. אבל תמיד יש מקום לתקווה. כי אנחנו תמיד יכולות לראות את האחר.

מתוך דבריה בהפגנה נגד ממשלת הימין,

 זכרון יעקב, 28.6