המוסיקאית ופעילת השלום שירה ויזל: איך ליצור מוזיקה במציאות מייאשת

לרגל צאת אלבומה הרביעי של המוסיקאית ופעילת השלום שירה ויזל "זאת לא רק אני",  נפגשנו לשיחה בבית קפה בשכונת מונטפיורי בתל אביב. במקביל לצאת האלבום, נערך בשבוע שעבר (9.1) גם אירוע פתיחה של תערוכה חדשה "מה יישאר", המתכתבת עם האלבום החדש. בתערוכה – עבודות של מיקי קרצמן, נועם אמיר, זאב "שושקה" אנגלמאייר ואחרים.

שירה ויזל נולדה וגדלה בקיבוץ רגבים, לא רחוק מבנימינה. מוסיקאים רבים חוששים לחשוף את דעותיהם הפוליטיות, לא כל שכן להביע אותן באופן פומבי ומובהק. אך ויזל הנמרצת לא חוששת ואף רואה בכך חובה. היא מרבה לפקוד את הגוש נגד הכיבוש במחאות קפלן בתל-אביב נגד הממשלה ולמען סיום המלחמה ועסקת חטופים.

בריאיון לאתר "טיים אאוט" ביולי 2022 אמרה: "תמיד חשבתי שאני רוצה לשנות את העולם ולעשות אותו טוב יותר. רוצה שהכיבוש יסתיים. רוצה שנפסיק לעשות רע. רוצה שלכולם יהיה פה טוב". קצרה היריעה מלמנות את כל הארגונים בהם ויזל פעילה: שוברים שתיקה עד לאחרונה, איתך – מעכי, הבלוק הדמוקרטי (המטה האזרחי), מועדים לשלום (יוזמת שלום של מורים ומורות), עמק שווה, זעקת האימהות ועוד.

השיר "מלחמה" מאלבומה הקודם הוא פוליטי במובהק ומזכיר שירים פוליטיים אנטי-מלחמתיים כמו "ביירות" של זאב טנא מ-2007 ו"ז' באוקטובר" שיצא לאחרונה יחד עם שאנן סטריט. ממילות השיר: "זה מלחמה מה שאנחנו עושים, מוחצים ג'וקים, לא הורגים אנשים, מכוונים לצלעות, הכדורים לא טועים. שהמצפון ילך להזדיין אין לי כוח להרגיש, יש לי מדינות אחרות אבל רק אחת שהיא בית, מכל כיוון אומרים לי מה לחשוב."

בשיר השלישי מהאלבום החדש "האבנים מטפטפות דמעות" שרה ויזל: "היסטוריה משוחזרת הופכת את כולם לקורבנות, גברים נותנים מכות. האבנים מטפטפות דמעות, מילים ריקות מתוכן יוצרות התפרעויות, האש בין הבתים קופצת ולי נשאר לבכות". ומילות השיר הנקרא "בושה" הן: "בושה שאימהות צריכות לצעוק בבהלה, בושה שאימהות צריכות לצעוק באכזבה, בושה שילדים מתים, אשמים מסתובבים חופשי בלי חרטה, איזו בושה אתם צועקים, אין מספיק בתי משפט להלבין את החרפה".

הטקסטים של ויזל עומדים בניגוד חד לשירי הפופ האמוני הכובשים את מצעדי הלהיטים ומציעים טשטוש חושי ואמונה במשיחיות. כזה הוא שירו הפופולרי של ששון שאולוב "תמיד אוהב אותי", המתאים ככפפה ליד לאג'נדה המשיחית של הממשלה. להלן הריאיון.

מה עשית בשוברים שתיקה?

הייתי מנהלת כספים. הגעתי אליהם ממודעת דרושים והתאמתי להם. זה היה בקיץ 2015. אחרי חודשיים התחילו התקפות על שוברים שתיקה. פעם-פעמיים הגיעו למשרדים פעילי ימין ביניהם רן כרמי-בוזגלו שהגיע לבדו. קראנו למשטרה, כמה חודשים היה מאבטח בכניסה. חיפשתי מקום עבודה לעשות בו דברים טובים.

את יותר מוסיקאית או יותר אקטיביסטית?

הכל יחד, הכל מתערבב. האקטיביזם נכנס לשירים, זה חלק מהחיים. כך גם ניהול הכספים במקומות שעושים טוב.

היכן המלחמה פגשה אותך?

השתתפתי בהפגנות מהתחלה. היו מלא אנשים. הייתי באזור הגוש נגד הכיבוש. בקפלן רועש מדי מבחינתי. בגוש פגשתי אנשים שאני מכירה ושאני עובדת איתם.

מה הפך אותך למתנגדת כיבוש?

די נולדתי לזה, זה מהבית. ההורים שלי מתנגדי כיבוש מההתחלה. סבא שלי היה קומוניסט והוא פסק להיות חבר המפלגה הקומוניסטית בעת משפטי הראווה של סטאלין. הוא התגורר בקרית מוצקין והיה חבר בסניף מק"י בקריות. בצבא הייתי במודיעין חיל אוויר בזמן מלחמת לבנון. אחרי זה התחילה האינתיפאדה השנייה.

מה מאפיין את האלבום החדש?

השיר הראשון באלבום, "אבנים מטפטפות דמעות", מדבר על המצב פה, על איך המציאות משחזרת את עצמה מתוך מריבות, עניינים ומתח. ישנו שיר שנקרא "בושה", על הבושה להיות פה, עוד מלפני המלחמה, בושה על מה שאנחנו עושים לפלסטינים, בצד ביקורת על הקפלניסטים שצועקים "בושה". ישנם כמה שירים אישיים על איך המצב משפיע על אנשים ומשתיק אותם.

מה את חושבת על המלחמה בעזה?

יש לי תחושה שזה יימשך לנצח. בזמן האחרון אין לי כוח. נמאס לי מהכול. מה שמחזיק אותי זו העשייה, לדבר על שלום ולחשוב שיהיה אחרת. זה מאוד מייאש שלא יודעים כלום. המוסיקה חשובה לי. חשוב לי להמשיך ליצור גם במציאות בלתי אפשרית.