מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ג'נוסייד – לא ניתן לכנות זאת אחרת

השבוע התפרסמו ב-Lancet, השבועון הרפואי החשוב בעולם, תוצאות מחקר של בית הספר להיגיינה ולמחלות טרופיות בלונדון לפיהן המספרים שפרסם משרד הבריאות של חמאס על ההרוגים בעזה מוטים כלפי מטה. מספרם האמיתי של ההרוגים והנעדרים הפלסטיניים בעזה מתקרב, כך טוענים הסטטיסטיקאים מלונדון, לא ל-46 אלף אלא ל-70 אלף – כמעט 3% מאוכלוסיית הרצועה. כ-59% מההרוגים הם זקנים, ילדים ונשים. בקרב צעירים משכילים, שמאליים או ליברלים בעולם הפסידה ישראל מזמן את הקרב על עזה. ישראל נתפסת כאחראית לרצח-עם. רק בישראל עדיין אפשר להתעלם מהאסון שקורה בעזה. בדמוקרטיה הישראלית נאסר לראות את 'אל ג'זירה' ואת ה- BBC ועדיין עוסקים רק במה שחמאס עשה לישראלים ב-7 באוקטובר.

אם במלחמה הורגים אזרחים זקנים, נשים, ילדים, טף ותינוקות – זה רצח ופשע מלחמה. אם הורגים מאות או אלפים-זה כבר רצח-המוני. אם, בנוסף, הורסים את כל מרחב מגוריהם, בתי החולים והמרפאות שלהם; אם מוחקים את בתי-ספרם ואוניברסיטאותיהם, את מוסדות תרבותם ובתי-תפילתם; אם הורסים את בתי מלאכתם, חקלאותם ומחסניהם; אם מונעים מהם פרנסה ואין להם כסף; אם מרעיבים אותם ומונעים חלוקת מוצרים הכרחיים; אם מונעים מהם מחסה, תרופות, סניטציה, דלק וחשמל; אם הורסים את מקורות המים והביוב שלהם; אם מונעים מהם תנועה; אם כופים עליהם הצטופפות כפליטים במחנות ריכוז מנותקים שאין בהם בטחון ותנאי קיום; אם, במקומות הריכוז האלה, הורגים בהם עשרות יום-יום; אם מצב זה נמשך כבר כמעט 500 ימים והם מתים ומתים, מי מפגיעה ישירה ומי מפגיעה עקיפה; אם הם נורים, מופצצים, פצועים או חולים-לא מטופלים, מורעבים ומותשים ובאין תוחלת נואשים; למצב כזה מתאים רק שם אחד: רצח-עם. זה מה שקורה בעזה.

היו לא מעט רציחות-עמים בתקופה המודרנית, ויש הרבה מחקר השוואתי בנושא. אנחנו יודעים שתכניות רצח-עם כמעט אף פעם לא נעשו שנים מראש (אף לא אצל הנאצים. היה רעיון – אך לא תכנית). רצח-עם הוא תהליך דינמי ומצטבר, התלוי בנסיבות קוניוקטורליות ובתנאים שהיו ואפשרו את הוצאת רצח-העם לפועל. לכל רצח-עם יש  קווים המייחדים אותו וקווים משותפים עם מקרי רצח-עם אחרים. לא כל רצח-עם זהה לשואה. אבל רצח-עם הוא הפשע החמור ביותר במשפט הבינ"ל.

בתחילת תהליך רצח-העם ישנו רצח. כשהוא קורה שוב ושוב, מתחילים לדבר על רצח-המוני. במשך הזמן נחשפת צורתו השלמה: ממדיו, אופניו ותכליתו, והוא נהיה רצח של עם. לא הייתה "שואה" מלכתחילה. אין בדברים אלה משום הכחשת שואה: פיסות המידע על המתרחש התכנסו יחד לאיטן למושג שנטבע מאוחר יותר. לאירועים היסטוריים אין שם מראש – הם מקבלים את שמם רק בדיעבד.

המושג "רצח-עם" אינו חל, בהכרח, על השמדה של כל הקבוצה האתנית. גם רצח חלק מהקבוצה נחשב לרצח-עם. רצח-עם יכול להיעשות גם מהאוויר ומהים, אך נעשה בעיקר בטריטוריה שבשליטת המבצעים. רצח עם יכול להתרחב גם לאזורי שליטה נוספים שבשליטת המבצע. ב-2023 אמר שר האוצר סמוטריץ'  שאת חווארה צריך למחוק, ובסוף אפריל 24' אמר סמוטריץ': "אין חצי עבודה, רפיח, דיר-אל בלח, נוסיראת, השמדה מוחלטת. תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים. אין מקום מתחת לשמים". ברפיח היו אז 1.5 מיליון פלסטינים, בדיר-אל-בלח כמאה אלף ובנוסיראת כמאה אלף נוספים. בשבוע שעבר קרא סמוטריץ' ל"עזתיזציה" של הגדה המערבית: "אל-פונדוק, שכם וג'נין צריכות להיראות כמו ג'באלייה" (6/1). בפונדוק מתגוררים כ-1,300 בני אדם, בשכם כ-180 אלף, ובג'נין כ-70 אלף. מושג רצח-העם בישראל כיום הוא דינמי ומתרחב כל הזמן. כל הפלסטינים, באשר הם, גם אם הם אזרחי ישראל, כלולים בו – וכך גם העומדים לצידם, גם אם הם יהודים.

רצח-עם (ג'נוסייד) הוא מכלול הפעולות שעשייתן, או מניעתן ,מביאות להכחדת חלק ניכר של האוכלוסייה. זו ההגדרה הפונקציונלית של רצח עם. לא רק השמדה ישירה של אנשים, גם פעולות המשמידות את תנאי הקיום של האנשים ומביאות, כפועל יוצא, לכיליונם. בין היסטוריונים הדגש הוא על תוצאות העשייה. במשפט הבינלאומי נדרשת גם הוכחת כוונה כדי להאשים צד ברצח-עם. במשפט הדגש הוא על כוונה, על אחריות הנאשם ומודעותו, לשם הבאתו לדין. זה אחד ההבדלים באופן בו היסטוריונים רואים רצח-עם לבין האופן  בו משפטנים בוחנים אותו. לכן ניתנת בבית הדין הפלילי בהאג חשיבות מיוחדת להצהרות.

להפסיק את מצב המלחמה-לצאת מעזה

המלחמה בעזה נגמרה, אבל מצב המלחמה המשפטי נמשך. מה שצבא יכול לעשות כבר נעשה: צה"ל לא יכול להחזיר חטופים בכוח והצבא לא יכול לחסל סופית, פיזית ואידיאולוגית, את כל החמאס. השטח נכבש, הארגון הצבאי של חמאס נפגע קשות, ורוב נשקו הושמד או נלקח. יכולתו לאיים על ישראל נופצה. עניין החטופים הקפיא את סטטוס המלחמה, שהפכה למלחמת גרילה שיכולה להימשך שנים. מצב המלחמה והימצאות הצבא בעזה הם גורם מכריע במצבה האיום של האוכלוסייה העזתית. קרבות הגרילה העקרים גם מפילים חללים רבים ומיותרים – בין לוחמי החמאס, בין החיילים הישראלים ובעיקר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית התקועה בין הפטיש לסדן. סיבה עיקרית לקיפאון המדיני היא שלנתניהו אין עדיין את עמדת טרמפ לגבי עזה ומה טרמפ מוכן שיעשה בה. קימת סתירה בין מה שסמוטריץ' רוצה ובין מה שיורש העצר הסעודי בן סלמאן רוצה.

הפעילות כלפי עזה צריכה להיות מדינית, לא צבאית. השאלה מה רוצה ישראל שיהיה בעזה היא כבר לא שאלה צבאית. לא הצבא צריך להחליט אם לקבל את הסכם החטופים. לא הצבא צריך להחליט אם להכניס את הרשות הפלסטינית לניהול עזה. לחלופין, החלטה על הקמת "מנהלת כיבוש" לעזה גם היא שייכת לממשלה לא לצבא. כמובן שיש לה השלכות לגבי כוח אדם בצבא. או לחלופין, גם החלטה ליישב מחדש יהודים ברצועה היא לא של הצבא, אם כי גם לה יש השלכות צבאיות. הצבא כבר עשה את שלו. הצבא צריך לצאת מעזה.

משיכת מצב המלחמה מקנה לממשלת נתניהו סמכויות וכוח שאחרת לא היו לה. המשך האווירה הפופוליסטית ("ביחד ננצח") משחק לידי הביטחוניזם העמוק המובנה בכל מי שחוברת בחברת המלחמה המתמדת הישראלית. המלחמה משליטה אווירת חירום על כל תחומי החיים ומאפשרת הגמוניה דתית-לאומית-משיחית במסווה ביטחוני. מצב המלחמה מקל על מפלגות האופוזיציה ועל הנשיא הרצוג לשתף פעולה עם נתניהו. מצב המלחמה מצמצם ומגביל את המחאה ומאפשר לממשלה לשנות סדרי עדיפות ולהזניח תחומים "בשל המצב". החירום נותן לממשלה את הזמן להחליש ולכבוש מבפנים מערכות שלטון: את המשטרה, מערכת המשפט, האוצר, החינוך, ולשנות את האליטה הצבאית ואת המטכ"ל.