בין ספרות לפוליטיקה: שיחה עם תמר רפאל על ספרה "היו שניים בלי תפקיד"

באחרונה פורסם הרומן "היו שניים בלי תפקיד" של תמר רפאל. למרות גילה הצעיר של המחברת (ילידת 1989) והעובדה שזה ספרה בפרוזה הראשון – הוא עורר הדים רבים ולא מעט ביקורות מחמיאות.

רפאל היא משוררת, סופרת ומורה לעברית. סיפוריה ושיריה ראו אור בכתבי-עת שונים ("הבה להבא", "גרנטה", "מאזניים", "הו!" ועוד). ספרה "שירי נסיגה" (הוצאת הבה לאור) פורסם ב-2021. "היו שניים בלי תפקיד" (פרדס הוצאה לאור, 2024) הוא הרומן הראשון שלה. "זו הדרך" שוחח עמה השבוע.

רומן הביכורים שלך עוסק ב"דור המחאה החברתית" זו שפרצה בקיץ 2011; באלה שלקחו חלק בהפגנות ובמאהלים שהוקמו באותם חודשים. אבל נדמה כי על פי הרומן, שנכתב ברגישות ותוך שימוש נפלא בשפה העברית, בני הדור הזה הלכו לאיבוד; או ככותרת הרומן "היו שניים בלי תפקיד". זהו, אין תפקיד?

הכותרת לקוחה משירו של עמנואל יצחק לוי, ובמקור היא עונה לשאלה ממש לא פוליטית: "מהי אהבה? היו שניים בלי תפקיד, עשו להם תפקיד". הספר מתמודד, לכל אורכו, עם המתח בין האישי מאוד לפוליטי, ובינם לשדות משמעות אחרים: תיאולוגיים, אמנותיים, אופנתיים. בכל אחד משדות המשמעות האלה אפשר למלא תפקיד. הספר מתייחס לאפשרויות אלה בכבוד, גם אם הוא סאטירי כלפי מימושים קונקרטיים שלהן. מחאת 2011 הייתה חוויה אסתטית חזקה בשביל רבים בדורנו וגם התיקה את מרכז חייהם של אחדים מאיתנו אל שדה המשמעות הפוליטי. לכן היא רקע פוטנטי לסיפור ההתבגרות שברומן.

את כותבת שירה וזהו ספר הפרוזה הראשון. מדוע המעבר הזה?

אני כותבת בשתי הצורות מאז ומתמיד, ומרבית "שירי נסיגה" [ספר השירה הראשון והיחיד שלה עד כה] נכתבו במקביל לעבודה על הרומן ומתקשרים גם עם הנושאים שלו באופן אחר. ההסבר לכך שספר השירה הקדים את הרומן הוא מטריאלי. יש הבדלים גדולים בין שירה לפרוזה בעולם המו"לות. אני יכולה לדמיין כל מיני נרטיבים של מעבר משירה לפרוזה כהתקרבות אל הממשי, אבל זה לא המקרה.

בשנה האחרונה את מתגוררת בברלין. דברים שרואים וכותבים משם לא רואים ולא כותבים מכאן?

לגבי הרומן הקיים, אכן חלו תמורות בפרספקטיבה שלי ביחס לייצוג הסטגנציה של העיסוק בכיבוש בחברה היהודית וגם וביחס לייצוג הפוליטיקה המפלגתית השמאלית באמצעות מפלגת כלאיים היפותטית שיש בה גם מאפיינים של חד"ש וגם מאפיינים של מרצ. בנוגע לכתיבה חדשה, זה בעיקר ההיפך מבחינתי – דברים ששומעים בתל-אביב לא שומעים בברלין. מצד אחד, הרבה יותר קשה לכתוב בעברית בלי לשמוע עברית מגוונת באופן יומיומי. מצד שני, היבטי התוכן של הכתיבה מושפעים באופן כל כך דרמטי מההתרחשויות המזוויעות בישראל-פלסטין, שאני לא יודעת אם הייתי יכולה להיות הרבה יותר פרודוקטיבית בכל מקרה, אפילו בסביבה הלשונית הטבעית שלי.