57 שנות כיבוש השטחים הפלסטינים: חמישה עשורים של עיוורון ישראלי

השבוע מלאו 57 שנים לכיבוש רצועת עזה, הגדה המערבית וירושלים המזרחית בידי ישראל במלחמת יוני 1967. כמדי שנה, יציינו תנועות השלום בישראל את התאריך בהפגנה יהודית-ערבית גדולה נגד הכיבוש והמלחמה, שתתקיים בשבת הקרובה בשעה 17:00 בגן מאיר בתל אביב. אולם יום השנה ה-57 לכיבוש אינו דומה לקודמיו. בשנה האחרונה, בצל המלחמה העקובה מדם בעזה, חלו שינויים מסוכנים ומרחיקי לכת. המשותף לכולם הוא – העמקת הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים.

השינוי הגדול ביותר התחולל כמובן בעזה. ההרג של עשרות אלפי עזתים; ההרס השיטתי של בתים, מוסדות ציבוריים, עיריות, אוניברסיטאות, מוסדות תרבות ומקומות עבודה; והגירוש של כמעט שני מיליון איש מבתיהם ועקירתם לדרום הרצועה – יצרו מציאות שלא תשוב לקדמותה בתום המלחמה אלא תוסיף ללוות אותם ואותנו שנים רבות. לפי דו"ח של האו"ם, שיקום עזה צפוי להימשך 80 שנה ויעלה עשרות מיליארדי דולרים.

צבא כיבוש בעזה

הממסד הישראלי מכין את הקרקע לנוכחות צבאית ממושכת בעזה. הצהרות רשמיות של הממשלה, לפיהן ישראל אינה כוח כובש בעזה נועדו בעיקר להסיר ממנה באופן חד-צדדי את האחריות לחיי האוכלוסייה המקומית. בפועל, צבא הכיבוש כבר סימן בשטח עזה "רצועת ביטחון", המתפרסת על פני 16% משטח רצועת עזה ומקים בה מתקנים לשהות ממושכת. ראש הממשלה נתניהו אף אמר כי ישראל מתכננת לכונן בעזה "רצועת ביטחון עמוקה".

הביתור של עזה לחלק צפוני ולחלק דרומי מקבל חיזוק נוסף בכביש שנסלל משטח ישראל ועד לים. גם "מסדרון" זה תוכנן להישאר תחת שליטה ישראלית קבועה, כפי שמעידה הבנייה של שני מוצבים צבאיים גדולים סמוך לו. לפי "הארץ", הכביש והמוצבים יאפשרו לצבא לשלוט בתנועת פלסטינים מהדרום לצפון ולצאת לפעילות בכל שטחי הרצועה.

נראה, אם כן, כי פניה של ישראל לשלטון כיבוש ישיר ברצועת עזה, שתחולק למובלעות פלסטיניות המבודדות זו מזו – בדומה למציאות הכיבוש בגדה המערבית. אם להאמין לכמה משרי הממשלה וחברי הקואליציה, משרדי הממשלה אף מתכננים הקמה מחדש של התנחלויות בשטח הרצועה.

עלייה חדה באלימות המתנחלים

גם בגדה המערבית חלה הידרדרות מסוכנת בצל המלחמה בעזה. החרפת האלימות המאורגנת של מתנחלים – התוקפים כפרים פלסטיניים, משחיתים רכוש ואף הורגים ופוצעים – היא חסרת-תקדים. המתנחלים האלימים זוכים בגיבוי ובאבטחה מצד כוחות צבא, וחלקם אף משתתפים בפוגרומים בעודם לובשים מדים ומצוידים בכלי נשק צבאיים.

אחת התוצאות הבולטות של התקפות אלה היא הטיהור האתני בבקעת הירדן ובדרום הר חברון. לפחות 18 כפרים וקהילות רועים פלסטיניים גורשו מאדמתם מאז 7 באוקטובר, בעוד מאחזים חדשים של מתנחלים צצים באין מפריע.

בנוסף, מאז פרוץ המלחמה בעזה, הגדה המערבית סגורה ומסוגרת. לפי העמותה "כרם נבות", על בעלים הפלסטינים של לפחות 100 אלף דונם של אדמות מרעה ואדמות חקלאיות נאסר לעבדן. 150 אלף הפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל בהיתר לפני המלחמה איבדו את מטה לחמם. בתוככי הגדה מציב הצבא עוד ועוד מחסומים למניעת מעבר של פלסטינים. בחלוף שמונה חודשים מפרוץ המלחמה, נראה כי גם בגדה אלה אינם שינויים זמניים.

המלחמה לא פסחה גם על ירושלים המזרחית הכבושה. דו"ח משותף שפרסמו עיר עמים, האגודה לזכויות האזרח, עמק שווה והמוקד להגנת הפרט מעיד על החמרה באפליה, בדיכוי ובפגיעה בזכויות אדם מהם סובלים הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים גם בימי שגרה. מהדו"ח עולה פגיעה בכל תחומי החיים: הגבלות תנועה וסגרים על שכונות שלמות לאורך זמן; פגיעה חמורה בחופש הביטוי באקדמיה, במרחב הציבורי וברשתות החברתיות; משבר תעסוקתי חמור וחוסר ביטחון תזונתי גובר; האצה של הריסות בתים בצד הרחבה של התנחלויות ופרויקטים של התנחלות תיירותית; שימוש בשיטור אגרסיבי ואלימות משטרתית מוגברת; והגבלות חסרות תקדים על כניסת מוסלמים לתפילה בחראם א-שריף (הר הבית).

השנה ה-57 לכיבוש הייתה, אם כן, שנה של העמקת הדיכוי, הנישול והאלימות כלפי העם הפלסטיני. אך הסלמה זו לא התפתחה יש מאין – היא תוצאה של החרפת הלחצים הפנימיים והחיצוניים על ממשלת נתניהו, המושלת בין הים לנהר, ושל קושי גובר לתחזק את משטר העליונות היהודית. על כן התשובה להעמקת הכיבוש ברורה: עלינו לחזק את המאבק היהודי-ערבי המשותף נגד הכיבוש ולמען שלום בין שתי המדינות – ישראל הקיימת ופלסטין שתקום בצידה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/129898/