האוניברסיטה האמריקאית שיש לה עיר – המקרה של ייל

העיר ניו הייבן שבמדינת קונטיקט שוכנת בחוף המזרחי, באמצע הדרך בין ניו יורק לבוסטון. זו עיר תעשייתית ותיקה שרוב בוחריה מצביעים למפלגה הדמוקרטית. כמעט כולם פועלים ממעמד בינוני נמוך, ליברלים ומתקדמים. חלקם הגדול של התושבים הם אפרו-אמריקאים ולטינים .ישנה גם קהילה יהודית ותיקה ואמידה יחסית. בניו הייבן נמצא מוסד אקדמי ותיק ויוקרתי: אוניברסיטת ייל.

יש לי חברים ותיקים בקהילה האפרו-אמריקאית בעיר. אחת מהן היא מרלין (77), פעילה לזכיות האפרו-אמריקאים בעיר במשך עשרות שנים. לאחרונה התנדבה מרלין לקחת אותי לסיור בן ארבע שעות ברכבה הפרטי. במהלך הסיור ובהפסקות הקפה שמעתי את סיפורה של העיר בעיניה של מרלין.

בניו הייבן, כמו בכל סיפור של ג'נטריפיקציה, יש משבר כלכלי חברתי גדול, ואחוזי האלימות והרצח מרקיעי שחקים. כמו בכל סיפור של דחיקת רגליה של אוכלוסייה מקומית ותיקה אך ענייה (ג'נטריפיקציה), ישנם יזמים המרוויחים מהמצב. היזם המרכזי במקרה זה הוא אוניברסיטת ייל. "המוסד האקדמי אינו פועל זה מכבר לתועלת התושבים האפרו-אמריקאים. במיוחד נפגעים ממנו אלה שגרים בעיר ונמחצים עקב יוקר המחיה", מספרת מרלין.

האוניברסיטה כעסק נדל"ני

המוסד היוקרתי הפרטי קונה בזול נכסים ולמעשה משתלט על חלק גדול של שטחים שהיו אמורים לשמש למגורים. במקרה הטוב משכירה האוניברסיטה את המבנים למגורי סטודנטים. במקרה הרע נותרים בבניינים מאות ואפילו אלפי דירות רפאים בתור השקעה בנדל"ן. נזק נוסף נגרם מאחר שהאוניברסיטה היוקרתית מוגדרת ארגון לתועלת הציבור, ולכן המיסים שהיא משלמת לעירייה  נמוכים. עקב כך נטל המיסוי נופל בעיקר על תושבי העיר הוותיקים והעניים, שהם ברובם לטינים ואפרו-אמריקאים.

מרלין מספרת שבית החולים האוניברסיטאי, אשר ייל מתגאה בו כנותן שירותי רפואה לתושבים, הוא ברמה נמוכה. "בית החולים מעניק עדיפות עליונה לצרכים של הסטודנטים ולמחקריהם ומותיר מאחור את שירותי הרפואה הבסיסיים לקהילה. הם מתייחסים אלינו כמו לחיות במעבדה. זאת אוניברסיטה שיש לה עיר, ואנחנו, התושבים, אריסים מודרניים שלה", מסכמת מרלין.

דה ז'ה וו: נווה שאנן

לפני שנפרדתי מחברתי, ביקשתי שתוריד אותי במרכז שכונת מגוריה כדי שאוכל להסתובב ולהתרשם. "אתה בטוח שאתה רוצה? שמור על עצמך. תתקשר אלי כשתגיע לתחנת הרכבת במרכז העיר", אמרה לי בטון אימהי. בסיום הסיור  בשכונה הייתה לי תחושת דה ז'ה וו. יש בשכונה משהו שמאוד מזכיר את אזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב – שכונת נווה שאנן. כשיוצאים מהשכונה וצועדים ברגל חמש דקות בלבד – מגיעים למרכז העיר, שם שוכנים המבנים והגנים המרשימים של אוניברסיטת ייל. כאן הכל יפה ומסודר, וכצפוי גם צבע העור של האנשים באזור זה הוא בדך כלל לבן.

ג'מאל, חבר שלי שנולד וגדל בניו הייבן אך עבר לגור באירופה, סיפר לי שהחיים בעיר זו הפכו בלתי נסבלים: "ישנו מחסור גדול במגורים ובעבודה לדור הצעיר. לא היה לי היכן לגור ולא רציתי להיות הומלס. אני לא רוצה להידרדר לפשע. לכן היגרתי למקום בטוח יותר. אך לא כולם יכולים לעשות זאת. רבים מבני המשפחה שלי נשארו שם".

ג'מאל מצפה שהקהילה היהודית הוותיקה בניו הייבן, שעם בניה גדל, תתמוך בקהילה האפרו-אמריקאית בעיר ולא תצדד ביזמים ובג'נטריפיקטורים. הוא מספר כי לאחרונה גם ישראלים מגלים את העיר השוכנת במיקום מרכזי. המסר שלו לישראלים: "אם אתה או חברים שלך רוצים לקנות כאן נכס, שיהיה לכם לבריאות. אך בבקשה, אל תקנו נכס כפיסת נדל"ן. אל תשאירו אותו ריק ואל תשכירו אותו במחיר מופקע. בבקשה, בואו והכירו את הקהילה ואת המורכבות שלה. גורו כאן, תהיו חלק מאיתנו ונצמח יחד. תירמו בעבודתכם לטובת האוכלוסייה. אל תהיו בצד של הרעים, של המנשלים, כי זה בסוף יתפוצץ על כולנו".