קולות המחאה: למען העתיד יש להכיר בנכבה המתמשכת, לא נחדל לפעול עד שנעצור את האסון

אתחיל את דברי בקטע מעדות שמסרה נבילה מיקדאד לארגון 'בצלם' ב-16 במרס. נבילה (39) היא אם לחמישה מהעיר עזה, שהייתה כלואה בישראל 46 יום: "ב-7 באוקטובר בבוקר התחילו הפצצות מסיביות של ישראל על השכונה שלנו, אל-מוח'אבאראת, בעיר עזה. ההפצצות על השכונה שלנו הפכו לאינטנסיביות יותר, כבר לא היו חשמל או מים זורמים. עברנו ממקום למקום במשך תקופה ארוכה. בתחילת דצמבר הגענו לבית ספר ממשלתי בשכונת א-שיח' רדוואן. בערך שעתיים אחרי שהגענו לבית הספר, אחי איהב חזר לבית שלו לקחת כמה דברים יחד עם אחד הבנים שלו ושני אחיינים שלנו. כשהם עברו ברחוב הם נהרגו מאש חיילים. שבוע לאחר מכן אח נוסף שלי, האני, נהרג מירי של הצבא. מאז המצב הנפשי שלי רק מידרדר.

"ב-24 בדצמבר הגיעו כוחות הצבא הישראלי לבית הספר. הדחפורים הרסו את הגדרות. חיילים נכנסו פנימה וכרזו לנו ברמקולים לצאת מהבניין. החזקתי את היד של בני, אדם, בן החמש. הוא לא הפסיק לבכות כי היה לו גם קלקול קיבה והוא סבל מכאבים. פתאום אחד החיילים הורה לי לעזוב את היד של אדם ולהעביר אותו לאחותו. לקחו אותי לחוקר  שהתחיל לשאול אותי, מה עשיתי ב-7 באוקטובר ואם אכלתי ממתקים באותו יום. הוא אמר שאם אני לא אעזור לו להשיג מידע, הצבא ייקח אותי ולא אראה את הבן הקטן שלי.

"החיילים הובילו אותי לג'יפ, כיסו לי את העיניים עם בד וקשרו לי את הידיים מלפנים עם אזיקונים. העלו אותי עם עוד כמה נשים לג'יפ והתחלנו לנסוע. הוציאו אותי ועוד כמה נשים החוצה לחצר עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות והשאירו אותנו ככה. בחוץ היה מאוד קר. הם צעקו עלינו וצחקו כשראו שאנחנו סובלות. הם הכניסו אותנו לכלוב שהיה בו רק מזרן קטן ושמיכה דקה שלא הספיקה לכולנו. ביקשנו מהחיילים עוד שמיכות, אבל הם סרבו לתת. נשארנו שם ככה שמונה ימים, כמעט בלי אוכל.

"לאחר מכן, לקחו אותנו לבית סוהר והכניסו אותי לחדר חקירות. שם שאל אותי קצין שב״כ על בעלי, על ילדי ועל האחים שלי. הוא שאל אם אני יודעת איפה מנהרות החמאס. כשעניתי שאני לא יודעת, הוא שאל למה עצרו אותי. אמרתי לו שאני לא יודעת ושישאל את הצבא. יצאתי מהחקירה והחזירו אותי לכלוב. לא ישנתי בלילות וכל הזמן רק חשבתי על בעלי ועל הילדים. אפילו לא ידעתי אם הם בחיים.

"לבסוף מנהל הכלא שיחרר אותנו. מאז אני נמצאת עם עוד כמה נשים שהיו איתי במעצר בבית ספר בשכונת א-סועודי בעיר רפיח. רק לאחר כמה ימים הצלחתי ליצור קשר עם בעלי והילדים. נודע לי שהם נמצאים במרכז עקורים של אונר"א במחנה א-שאטי בצפון הרצועה. בעלי סיפר שהחיים שלהם שם קשים ושהם לא מצליחים להשיג אוכל או שתייה ושבקושי אפשר להשיג קמח.

"גם כאן אין מספיק אוכל ושתייה. אני עדיין מרגישה שאני בכלא. ההרגשה הזאת רודפת אותי גם בלילה. אני כל הזמן בוכה, במיוחד באיפטאר. זאת הייתה פעם ראשונה שאני נמצאת רחוק מבעלי ומהילדים ושאנחנו לא מתאספים עם כל בני המשפחה כמו שנהוג בחודש רמדאן. נודע לי גם שהבית שלנו בכלל הופצץ ונהרס לגמרי."

סיפור של  רבבות

העדות של נבילה ניתנה באמצע חודש מרס, מאז פלש הצבא הישראלי לרפיח במטרה להכשיל עסקת חטופים מול החמאס. לא הצלחתי למצוא מידע לגבי הגורל של נבילה או משפחתה. האסון אותו תיארה נבילה הוא אסונם של מאות אלפים בעזה. אבל מעבר לכך, האסון שלה הוא חלק מהנכבה המתמשכת של העם הפלסטיני. מראות של הרס וחורבן ב-2023/2024 הם אותם מראות ההרס של הכפרים ב-1948. המראות של מאות אלפי פליטים ועקורים בעקבות פעולות הצבא הישראלי דומים להפליא למראות של פליטים ב-1948.

רבים שואלים אותי, למה אתם מתעקשים לקיים את טקס הנכבה דווקא בזמן המלחמה. תשובתי לכך היא ברורה: ללא הכרה בנכבה, ללא הבנה כי התהליך ההיסטורי של הנישול והעליונות היהודית במרחב ממשיך בעוצמה גם בימים אלה, ללא הבנה כי הנכבה המתמשכת של העם הפלסטיני תסתיים רק כאשר לעם הפלסטיני, כמו לכל העמים, תתקיים הזכות להגדרה עצמית במדינה עצמאית – לא יהיה למקום הזה עתיד והקיצוניים ימשיכו לשלוט.

מגיל צעיר אני מודע לנכבה של העם הפלסטיני. אני יודע שעיר מגורי, תל-אביב, בנויה על חורבות של כפרים פלסטיניים; כי באוניברסיטת תל אביב אני נמצא על חורבות הכפר הפלסטיני שייח' מוניס; כי בנוסעי ליד שכונת היוקרה פארק צמרת אני נמצא על חורבות הכפר ג'מוסין; וכי בצומת הרחובות ארלוזרוב ואבן גבירול  אני עומד על חורבות הכפר הפלסטיני סומייל. במהלך השנים קראתי עוד על הכפרים הללו ונחשפתי לתיאורי הגירוש והנישול של התושבים בידי חיילי הצבא. הבנה זו מגיל צעיר עזרה לי להגיע להיכן שאני נמצא היום: פעיל יחד עם חברים יקרים, ערבים ויהודים, כדי ליצור עתיד טוב יותר, עתיד של שלום ושוויון. אנו יודעים לדבר בסובלנות על זוועות העבר, ובה בעת לדמיין יחד את המרחב המשותף בו אנו רוצים לחיות.

הכוח של הסטודנטים ברור מתמיד

רק כמה עשרות קילומטרים מכאן נהרגו אלפים; מאות אלפים חיים כפליטים; הרס וחורבן של תרבות ושל שכונות וערים. הציבור הישראלי ברובו מסרב להקשיב. המנהיגים ממשיכים להתעלם מהאסון או אף להצדיקו. התפקיד שלנו, סטודנטים פלסטינים אזרחי ישראל וסטודנטים יהודים דמוקרטים חשוב מאי פעם. אנו רואים היום כמה חזק כוחם  של סטודנטים. מחאת הסטודנטים בארה"ב הצליחה להשפיע על דעת הקהל שם ונשיא ארה"ב הודיע על עיכוב משלוחי נשק לישראל. גדל מספר מדינות הקוראות להכרה במדינת פלסטין. הלחץ הבינלאומי על ישראל גובר. סטודנטים ברחבי העולם תרמו תרומה חשובה לכך. התנאים של פעילות סטודנטיאלית בישראל קשים במיוחד. אבל אסור לנו לשתוק. עלינו לפעול בכל כוחנו כדי להפסיק את האסון ולעצור את הנכבה המתמשכת.

   אני מאחל לנו שבשנה הבאה נקיים כאן, בקמפוס ת"א, את טקס הנכבה ה-13 בנסיבות קלות יותר; שנבנה פה תנועת סטודנטים גדולה, יהודית-ערבית משותפת, שתפעל בכל כוחה למען עתיד טוב יותר וצודק יותר. ניסיונות המשטר להשתיק  ולהפחיד לא יכניעו אותנו. אנחנו העתיד אנחנו התקווה, לא נחדל לפעול עד שנעצור את האסון ונבטיח עתיד טוב יותר לכולנו.

מתוך דברים בטקס יום הנכבה שנערך ב-15 במאי האחרון על-ידי חד"ש סטודנטים בכיכר אנטין בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב

עוד בנושא: https://zoha.org.il/129437