מרוב מגדלים לא רואים את תושבי העיר

עשרות מגדלים מאושרים לבנייה גם בימי תופת המלחמה. ממדי התופעה אינם נהירים לציבור, אך רווחי העתק ממשיכים לזרום לקבלנים. ממשלת ישראל הורתה לעיריית ירושלים להגיע למיליון וחצי תושבים עד 2040. משמעות ההוראה היא 10 אלפים אישורי בנייה בשנה. במהלך המלחמה אושרו עשרות תוכניות בנייה. בין התוכניות שאושרו: הרחבת ההתנחלויות בעומק ירושלים המזרחית וכן הקמה של התנחלות ענק חדשה בגבעת המטוס. זו תקטע את הרצף הטריטוריאלי בין ירושלים המזרחית לבית לחם. הבולמוס של אישורי הבניה לחלוטין לא הולם את צורכי התושבים.

על ירושלים להישאר עיר המכילה את תושביה ומאפשרת להם לחיות בה ולא להיות עיר של עשירים. המפתח לכך אינם פנטהאוזים ודירות יוקרה להשקעה, העומדים ריקים במרבית ימות השנה, וגם לא התנחלויות המעמיקות את השסע והניכור. נחוצה עיר בריאה ומגוונת המשרתת את התושבים ולא את הקבלנים.

למדיניות היתרי הבנייה הפרועה מטרה כפולה: ראשית, ההלם מונע מהציבור לראות את התמונה הגדולה וכך מאפשר לייבש את שארית המרחב הציבורי והשטחים הפתוחים. ההלם גם מאפשר לבנות שכונות שאין בהן קהילה מגוונת ואין חיי חברה ועם מעט תשתיות לתועלת הציבור. מטרתו היא קודם כל להבטיח רווח מקסימלי ומהיר לקבלנים ולעסקני דיור, אשר מעוניינים בשכונות הומוגניות המתאימות רק לקהל יעד שניתן לנכר קהילתית ולשלוט בו.

המטרה השנייה היא פוליטית – לקדם בנייה בירושלים המזרחית הכבושה. בבנייה זאת אין צורך אמיתי. מעבר להיותה פשע מלחמה, היא נועדה להשיג מטרה דמוגרפית: לדחוק את רגלי תושביה הפלסטינים של העיר החוצה ממנה. שתי מטרות אלה אינן מתחשבות בצורכי התושבים, אלא מטיבות עם הגחמות של שכבה דקה ונצלנית המגדילה את הונה.

קריית יובל כדוגמא

השכונה הירושלמית קריית היובל היא דוגמא מובהקת לכך. חברי מק"י, חד"ש ובנק"י בירושלים יצאו בשבועות האחרונים לסיורי שטח בשכונה, שוחחו עם התושבים ולמדו מהם. הממשלה, שחייבה לבצע בשכונה זו התחדשות עירונית, בפועל מפנה לה עורף. התוצאה: במקום לחייב את הקבלנים לדאוג לתשתיות ציבוריות שכל כך חסרות בשכונה כבר עכשיו, אבל בוודאי לאחר מימוש תהליכי ההתחדשות שלה – דווקא מצמצמים אותן. השלד הציבורי הרזה והמוזנח של התשתיות לא יתאים כלל כאשר תבוצע העלייה המטאורית המתוכננת במספר התושבים.

מעבר לכך, מייעדים את השכונה לאוכלוסיות אחרות המועדפות על פני הקהילות החיות בה כיום. הדבר נעשה בכמה אופנים. כך, למשל, לא מתכננים  לבנות בשכונה בריכות שחיה, אולמות ספורט, בתי ספר, מרכזי תרבות, גלריות, ספריות ומתנ"סים. העדר התשתיות ישרת במכוון רק אורח חיים מסוים.

חשוב שלא ישתמע אחרת: איני מתנגד לבניית מבני תפילה ופולחן. אבל כאשר בונים רק מבני תפילה, שוללים את המגורים בשכונה מאוכלוסייה שאינה דתית. כובלים את האוכלוסייה שכן תמצא את מקומה בשכונות אלה לחיים ללא בריכה, ללא ספרייה וכד'. כלומר, ללא אפשרות להחליט כיצד ברצונם לחיות את חייהם.

התנחלות ענק

פרויקט ההתנחלות המתוכנן בגבעת המטוס סותר גם הוא את הצרכים של תושבי קריית היובל. כמו במאבק למען השבת בית טיילור והמרחב הירוק האחרון שנותר בשכונה לידי הציבור (לאחר שהופרט עבור פירורים), גם בקריית היובל מתנים את השבת הנכסים האלו לציבור בהבטחת זכויות בנייה לאלה שגזלו את הנכסים מהציבור בהתנחלות הענק בגבעת המטוס.

התנחלות הענק המתוכננת בגבעת המטוס היא דוגמא מובהקת: כדי להבטיח חיים בכבוד בעיר המערבית, נכפה צורך פוליטי מדומיין של האצת הבנייה בירושלים המזרחית הכבושה. יצוין כי פעילי חד"ש ומק"י בירושלים, משתתפים בקביעות בהפגנות ובמחאות.

ירושלים צריכה להיות עיר לכל הקהילות: עיר חופשית ומשגשגת, הנחלקת על בסיס פתרון שתי המדינות ושתי הבירות שמציעה חד"ש. אך כדי שיתממש החזון הזה, אסור לתת לבעלי ההון ולמשרתיהם לקבוע עובדות בשטח.  אסור לוותר על השלד הציבורי של העיר. חיוני לדאוג לכל התושבים בדיור הציבורי, לשוכרים ולחסרי הבית, שהשכונות הן מרכז חייהם, מול ונגד מיזמי ההתחדשות הרומסים אותם.

על כולנו להתארגן מול אלה המובילים אותנו לחיים בעיר נחשלת המוצפת נהרות של דם. עלינו לנהל מאבק פוליטי עיקש למען הוספה של שטחי ציבור ותשתיות חיוניות ולמימוש תוכנית מתאר לטבע העירוני. כוחות השוק וההתנחלות עושים שמות בירושלים. לכן מול תוכנית ההתחדשות הממשלתית-עירונית, אנו מציבים תוכנית חברתית-פוליטית ברורה. אנו דורשים עבור כולנו, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים, את מלוא התנאים לחיים משגשגים בעיר. אנו פועלים כדי לממש את הפתרון שמציעות מק"י וחד"ש לעיר. זו המשימה שלנו.