על ציונות ופטריוטיות אמתית

אם בתחילת המאה שעברה עוד היה ברור מה המשותף המוצהר לכלל הזרמים הציוניים: פעילות להקמת בית לעם היהודי הנרדף, הרי בתהליך שהחל מיד לאחר הקמת המדינה, התרוקנה הציונות מתוכן. ישנם ימין ציוני, מרכז ציוני, שמאל ציוני. הציונות של זרם אחד היא הרחבת ההתנחלויות; הציונות של האחר היא טענת שווא בדבר קידום סוציאל-דמוקרטיה ו-שוויון. הציונות הפכה במידה רבה כלי ריק, אשר אנשים, תנועות, מפלגות או ארגונים משתמשים בו לרוב.  הסיבה העיקרית לכך היא הניסיון של הגורמים השונים להשיג לגיטימיות במדינה הציונית ולפלס דרכם אל הנורמה הישראלית. 

אך אין מנוס מלהרהר ברלוונטיות של הציונות. מטרת העל המוצהרת שלה כבר הושגה: קמה מדינת ישראל. דובר רבות על הדרך הקלוקלת בה היא הוקמה, כפי שכבר נעשה ועוד ייעשה, במיוחד על דפי שבועון זה. אבל מהו, אם כך, העניין שמחזיק את כלל הטוענים להיותם ציונים מימין ומשמאל? האם יש דבר מה אשר בכל זאת מצליח לאגד אותם סביבו וליצור מכנה משותף? כאשר בוחנים הן את הנאמר והן את הנעשה, עולה תשובה אחת: עליונות יהודית. 

לרוב מבלבלים בין הערך הרעיל "עליונות יהודית" לבין אהבה למדינה ולארץ. הציונים מכנים עצמם ״פטריוטים״, אך הם טועים טעות מרה. לאהוב את הארץ הזאת משמעו לאהוב את מה שהיא, מה שהייתה ומה שעודנה. המשמעות של לאהוב את הארץ הזאת היא להכיר בעובדות, במציאות בשטח ולחתור לחיים טובים ומאפשרים לכל יושביה. זו אינה אהבת אמת כשמכירים באוכלוסייה אחת בלבד. התעלמות מקיומו של עם שלם, אשר חי פה דורות על גבי דורות, דיכויו והשפלתו אינם פטריוטיות. אין זה הגיוני לומר ״אני אוהב את הארץ הזאת״ ולא להכיר אותה על בוריה, את השלם שהיא, את כל מה שיש בה. שהרי אי-הכרה אינה אהבת אמת. היא דומה יותר לאידאליזציה של אישה כאילו הייתה אלה. זו דה-הומניזציה אלימה אשר מרוקנת מתוכה את היחסים, את היכולת להתקדמות ואת הבנייה ההדדית, ההשתפרות וטיפוח החיים המשותפים.,

פטריוטיות אמיתית היא הכרה שלמה בכל הקיים בארץ זו וניסיון לקיים חיים אשר מתייחסים לכלל מרכיביה. לא ניתן להיות פטריוט בלי להכיר שמושבנו במזרח התיכון; בלי להבין שבארץ זו ימשיכו לחיות שני עמים שלא הולכים לשום מקום; בלי לאהוב את שני העמים, ובאמצעות אהבה זו לקדם שוויון מלא ואמיתי ביניהם, כך שחיים משותפים ובטוחים יוכלו להתקיים כאן.

מכשול לחיים של שלום וביטחון

לכן זו הולכת שולל לטעון שאם אדם אינו ציוני בהשקפתו הרי אינו פטריוט. ההפך הוא הנכון: יש להכיר בסיום תפקידה ההיסטורי של הציונות, להבין כי אין היא מועילה לנו יותר, אלא משמשת רק מכשול בדרך לחיים של שלום וביטחון. כן, גם לעם היהודי. צריך להילחם בתפיסה, אשר הוטמעה בנו במשך דורות – ובאוכלוסייה היהודית בפרט –  כי ציוני שווה יהודי או פטריוט. לפעמים יש פרידות שחייבות להיעשות.

הוכחה נוספת וכואבת לאכזבה מן הציונות סיפקה לנו השבת של 7 באוקטובר. כל עוד נמשיך להעמיד פנים, כל עוד נמשיך להעדיף את החרב במקום את היד האוחזת בה, לא נדע אהבת אמת. שני העמים יושבים כאן – אם מבחירה אם לאו – וגירושים אינם עומדים על הפרק. רק התחלה של תהליך ריפוי ארוך, של הכרה ללא-סייג בכל יושבי הארץ הזאת ובכל המשתמע מחיים בה, יאפשרו לנו המשך חיים בריאים רוויי נחת. על כן צריך עוד פטריוטים, עוד אוהבי אמת של הארץ הזו, ערבים ויהודים כאחד.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/126484