פרופסור משה צוקרמן: השימוש בזכר השואה מלבין את פשעי הממשלה

"השימוש המניפולטיבי בקטיגורית השואה משתיק כל טיעון-נגדי של היריבים הפוליטיים" – כך אמר השבוע ל'זו הדרך' הסוציולוג פרופ' משה צוקרמן. בשיחה עמו, מנתח צוקרמן את השימוש בשואה בשיח המלחמה בישראל ובגרמניה.

איך אתה מעריך את המצב הפוליטי בישראל? האם אפשר לדעתך להצביע על שינויים בחברה הישראלית מאז?

איני סבור שאפשר להעריך כבר עתה את מצבה של החברה הישראלית. הזמן שחלף מאז האסון קצר מדי כדי לעשות זאת. מה שברור הוא שלעת עתה, כשהמלחמה עדיין מתנהלת, רבים מהקולות הביקורתיים שעוד יישמעו בעתיד (יש לקוות), לא נשמעים עדיין בעוצמה הנדרשת. מצד אחד, רבים עדיין שרויים בהלם ממה שעולה מתיפקודם הכושל של הצבא, המודיעין והדרג הפוליטי ב-7 באוקטובר. והכישלון הוא אכן חמור. מצד אחר, התחושה הרווחת בקרב הציבור וגם בתקשורת היא כי "זה לא הזמן" לצאת בביקורת. הדפוס המוכר של "שקט, יורים" שולט בשיח. מדברים רבות על התגייסות "החברה האזרחית" כדי לספק את מה שהממשלה הכושלת אינה מספקת. אבל איני בטוח שפאתוס-החירום הזה (שיש לשבחו) יימשך גם אחרי המלחמה. ישראל היא חברה מפוצלת ומסוכסכת. איני מאמין שתהפוך בעקבות המלחמה חברה מאוחדת. מה שמשתכפל כרגע במלוא עוזו הוא הדפוס הישן והמוכר של שיח השטנה כלפי הפלסטינים (והערבים באופן כללי), דפוס שזוכה בעת הזו לחיזוק מיניסטריאלי משמעותי מצד הפאשיסטים שבממשלה. בהקשר זה, ההתפתחויות בגדה המערבית מדאיגות מאוד.

מאז 7.10 מרבים נתניהו וחברי ממשלתו לעשות שימוש בדימויים הלקוחים מהשואה. מה דעתך על כך? האם יש יסוד להשוואה?

השימוש בדימויי השואה ובאינסטרומנטליזציה של זכרה לעניינים שאין להם ולא כלום עם השואה אינו חדש בישראל. השואה היא ללא ספק המטריצה הפסיכו-קולקטיבית של החברה היהודית בישראל. בד בבד זכרה הוא גם האמצעי השכיח ביותר לשימושים מניפולטיביים. אירועי 7 באוקטובר היו כה מזוויעים, עד כי עוררו בקרב אנשים מסוימים אסוציאציות של הגרוע-מכול. אולם ההשוואה לשואה מופרכת בעיניי. מהותה של השואה לא הייתה הברבריות הפרטיקולרית ומעשי הזוועה שנעשו ביחידים. השואה הייתה רצח-עם שבוצע באורח תעשייתי, נוהל באופן בירוקרטי ובהקפדה אדמיניסטרטיבית מתוך אידיאולוגיה של הפשטת הקורבנות מהאינדיווידואליות שלהם. ואין מה לעשות – הכמות קובעת כאן: רצח-עם מתחולל בסדרי גודל שחורגים בהרבה מפוגרום מקומי, מזוויע ככל שיהא.

מה הסיבה שנתניהו עושה שוב ושוב שימוש בשואה, גם בהקשרים אחרים, כגון איראן וחיזבאללה?

הסיבה לכך היא אינסטרומנטלית מעיקרה. היא אינה נובעת מאיזה מימד אתי (או אפילו רגשי) בזכר השואה של האיש הזה. השימוש בזכר השואה נועד להלבין את כל התועבה האידיאולוגית שלו ולהקנות לגיטימציה לכל מעשי הנבלה שנעשים מטעם ישראל בתוקפנות איומה תוך כדי התקרבנות שאינה יודעת שובע. השימוש המניפולטיבי בקטגוריית השואה משתיק כל טיעון-נגדי של היריבים הפוליטיים, שלא לדבר על שיח ענייני מקיף איתם. בגרמניה, המתנגדים לשימוש בשואה כארגומנט בכל דיון או ויכוח פוליטי קוראים לזה "נבוט-אושוויץ"(Auschwitzkeule) .

גם חלק ממבקריה של ישראל בעולם מאשימים אותה – וביתר שאת מאז תחילת המתקפה בעזה – בביצוע ג'נוסייד נגד הפלסטינים…

כפי שהבנתם מתשובתי באשר להשוואה שעושים בארץ לשואה, אני זהיר מאוד בשימוש בקטיגוריות מקיפות כאלה. ישראל מקיימת משטר כיבוש ברברי ואכזרי כבר עשרות שנים. היא אפרטהיידיסטית בהתכוונותה ואינה בוחלת בפרקטיקות של טיהור אתני. רעיון הטרנספר אינו זר לחלק מהפוליטיקאים הישראלים, והרטוריקה הפאשיסטית-גזענית שגורה בפיהם של חברי כנסת לא-מעטים מהימין (בייחוד בקואליציה הנוכחית). אבל ישראל אינה מקיימת השמדה שיטתית של העם הפלסטיני, לפחות לא ברמה כמותית כזאת שאפשר לדבר על ג'נוסייד. ואין גם צורך בדיבור כזה, מה שישראל מעוללת לפלסטינים חמור ומזוויע דיו. לא צריך להעצים את גינויה באמצעות שימוש בקטיגוריות שאני מעדיף לשמור אותן לאפיון תופעות היסטוריות אחרות.

האם נשמעים בברלין גם קולות ביקורתיים? עד כמה הם משמעותיים? כיצד מגיבים בגרמניה לשימוש שעושה ממשלת ישראל בשואה?

הניסיונות להשמיע בגרמניה קולות ביקורתיים מוחנקים, ככלל, בידי פוליטיקאים והתקשורת הממוסדת. קולות כאלה מתויגים ישר כ"אנטישמיים", תיוג שהוא אפקטיבי ביותר בגרמניה. אני לא מהסס לומר שההאשמה באנטישמיות היא כיום החמורה ביותר בספירה הציבורית של גרמניה. לכן הקולות הביקורתיים שמושמעים בגרמניה (גם מפי יהודים) לא זו בלבד שאינם רבים, הם גם מהוססים. השימוש שעושה ממשלת ישראל בשואה נופל בגרמניה על אוזניים קשובות ביותר. ככלות הכול, זו גם המטריצה האידיאולוגית של המחויבות של גרמניה כלפי ישראל. כאשר הצהירה אנגלה מרקל בכנסת בשנת 2008 שהביטחון של ישראל הוא חלק מהraison- של המדינה הגרמנית, היא לא אמרה משהו שאינו מתקבל על דעתם של גרמנים רבים. זכר השואה מהווה בהחלט חלק חשוב מהתפיסה הפוליטית העצמית של רוב האינטלקטואלים הגרמנים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנים האחרונות עבר עניין זה פטישיזציה ולכן השימוש האינסטרומנטלי בזכר השואה, גם כאמצעי פוליטי, רווח שם כפי שהוא רווח בישראל.

האם "התפכחת"?

לא היה לי ממה להתפכח. מעולם לא סברתי שחמאס היא תנועת התנגדות עם התכוונות אמנציפטורית של ממש. אני מרקסיסט, התקוות שלי לשחרור האדם ולחירותו מעולם לא נשענו על תנועות דתיות פונדמנטליסטיות, לא אצלנו ולא אצל אחרים. גם לא הייתה לי אשליה לגבי הפוליטיקה הישראלית: ישראל הממסדית לא רצתה שלום במשך עשורים ארוכים ותמשיך לא לרצות בו. גם ברגעים המרשימים ביותר בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית במהלך השנה האחרונה, לא העלו את המאבק נגד הכיבוש לדרגת מטרה מועדפת של המפגינים, למרות שקיים קשר הדוק בין השניים. אגב, גם לא ב-2011, בהפגנות (של מעמד הביניים) נגד המצב הכלכלי, וגם לא ב-2020 בעת ההפגנות נגד נתניהו. חוץ מזה – הרי לא הייתם מזמינים אותי לראיון זה אם הייתי "מתפכח".

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125360