אורן יפתחאל: סיכום אישי של אוקטובר השחור, חודש הכאבים

הגיע לסיומו ‘אוקטובר השחור’, החודש המדמם ביותר בתולדות הסכסוך בו נרצחו ונהרגו הכי הרבה יהודים ופלסטינים בארץ העצובה הזאת. סיום החודש לא בישר רגיעה, מנוחה, או השלמה, אלא הפנמה: האסון הזה מתגלגל לעבר אופק לא נודע רווי בחששות.

זמן הניתוח הפוליטי יגיע בקרוב. כרגע, ברמה האישית, בא הניסיון לאתר, לנסח, לדווח לעצמך על כוחות הכאב, הצער והזעם הזורמים בתוכך. לנסח בלי לדרג או להשוות – כל אחד בפני עצמו. התבוננות כזאת לא רק צורבת אלא גם מורכבת, כיוון שמטחי הכאב מתנגשים זה בזה, מותירים אותך לעיתים המום, פגוע ואובד עצות.

זרם כאב ראשון ועמוק, שיישאר חרוט בנפשנו, מגיע ממראות הטבח הנפשע, חסר התקדים שביצע החמאס בשבת השחורה. פשע שלא יישכח ולא ייסלח. ישובים, ערים וקהילות, אשר היכרנו, ביקרנו ואהבנו כתושבי הדרום, נהרסו ונבזזו. נחשפנו לרוע מסוג שלא ידענו. מכונת שנאה אלימה וחייתית שבחרה בהרג, בהרס, באדמה חרוכה ובהתעללות בחסרי הגנה ובפגיעים ביותר – ילדים, נשים, זקנים וצעירים החוגגים אהבה ומוסיקה. כאב גדול על אובדן האנושיות הבסיסית בטרור רצחני וחסר אבחנה, על הפקרת תושבי העוטף בידי הממשלה, ועל חזרתם של סיוטים ופחדים מטראומות העבר אל לב השיח הציבורי.

איבדנו חברים ובני משפחות של חברים וקולגות – יהודים וגם בדואים. קהילת אוניברסיטת בן-גוריון סופרת עשרות הרוגים ופצועים. חברה טובה ושותפה לדרך השלום חטופה בעזה. פקדנו הלוויות, אירועי שבעה וספגנו את אווירת האבל הקולקטיבי העמוק. אנו עומדים עם משפחות החטופים ועם כאבם ודאגתם הנוראית ליקיריהם. במשפחתי הקרובה, שלא נפגעה פיסית למרבית המזל, ילדיי ונכדיי, אחותי ואחייניי היקרים הפכו פליטים בארץ ובחו”ל. נעים ונדים למען ביטחונם וביטחון הילדים. איתם נודדים עוד מאות אלפים ישראלים. זה מצב בלתי נסבל.

זרם כאב מכיוון הפוך מגיע ממראות הקטל האכזרי המתנהל בעזה. הרג המוני שלא היה כמותו של בני. עם שכבר דורות סובל מפליטות, מדיכוי ומבידוד, ולאחרונה – ממצור קשוח ועוני מחריד. בעזה, שיעור הפליטים הוא הגבוה בעולם. כמעט כל אדם בתנועות השלום הישראליות מכיר אנשים בעזה וחרד לגורלם. חלקם נהרגו או איבדו בני משפחה. מאות אלפי אזרחי נפגעו בתחומי שכונות שלמות ‘שהושטחו’; בתים נעלמו; מאות אלפי משפחות גורשו; ואם שרדו, אין להן לאן לחזור. הפלסטינים בעזה חווים ענישה קולקטיבית אכזרית מצד אריה פצוע המבקש לטרוף את קורבנו המתמרד. כל זאת בעידוד מנהיגים, פרשנים ואווירה לאומנית מטורפת.

לאלה מצטרפות התמונות מבתי החולים הקורסים בעזה ומאלפי מקרים מתועדים של הרג, דם והרס. לפי האו”ם, מספר הילדים שצה”ל הרג בעזה באוקטובר גדול יותר ממספר הילדים שנהרגו בכל הסכסוכים בעולם בחמש השנים האחרונות! גם מי שחושב שהמלחמה בחמאס הכרחית אך עיניו בראשו, תופס שמתנהל כאן מסע נקמה, הרס וגירוש בממדים תנכיים.

במשולב עם הכאב על האסון בעזה, מגיע גם עצב גדול על אובדן הסולידריות והאמפתיה. בשיחות רבות אני שומע שוב ושוב מיהודים: “נכון, אסון בעזה. אך אחרי הטבח בעוטף, איננו יכולים להכיל עוד כאב כעת, הלב סגור”. התקשורת הישראלית כמעט מתעלמת מההרס ומהקטל המבוצעים כאן, ממש לידינו, ובכך מועלת בתפקידה ומוסיפה לאטימות הלב. במקביל, ולא פחות מכאיבים, ביטויים וגילויי דעת רבים בקרב פלסטינים ובעולם הערבי, המתעלמים לחלוטין מטבח השבת השחורה ומאובדן צלם האנוש של הטרור החמאסי. הלב הקולקטיבי הערבי סגור ומסוגר. מדוע לא ניתן להיות סולידריים עם כל הקורבנות החפים מפשע? האם אין בלב מספיק מקום? כלום אטום הראש הפוליטי לכוח הטמון בסולידריות כבסיס לשינוי ותיקון?

זרם כאב נוסף מגיע מקולגות רבים בישראל הליברלית, החשים מאוימים, מבודדים ונטושים אל מול תגובת העולם. רבים חשים שעולמם המושגי והתיאורטי חרב.  כלל אינני שותף לדעתם ועל כך אדון בנפרד. אך ברמה האישית והמקצועית, רבים וקרובים באגף הלא גדול של שוחרי הצדק, השלום והשוויון באקדמיה הישראלית, הלוחמים בכיבוש ובאפרטהייד, חשים אכזבה ואפילו ‘בגידה’ מצד עמיתים בחו”ל. הם גם חשים אכזבה מארגוני סביבה, נשים וצדק חברתי שהעלימו עין מהטבח הנורא בעוטף, ממתקפות הטילים הנמשכות מהדרום ומהצפון, ומגורלם של מאות החטופים הנמצאים בשביו של ארגון טרור רצחני. למרות שאינני שותף מלא לתחושות אלה, וסבור שגורמים רבים בשמאל העולמי תומכים בפרויקט של השמאל הישראלי, אני מבין את עוצמת הכאב והזעם של אנשים קרובים, את הכשל המוסרי של התבטאויות רבות בעולם האדישות לכאב הישראלי. כל אלה זורים עוד מלח על הפצעים והכאבים.

מטח של כאב מגיע גם מההכרה שהאישי הוא פוליטי, כפי שתמיד לימדו אותנו הפמיניסטיות. מול עינינו, הורס מצעד האלימות הנוראי במכות פטיש את היחסים בין שני העמים. יחסים הם הכרח, אך גם פרויקט אישי של רבים מהמעגלים הקרובים, בהם אני מעורב אישית: תנועת ‘ארץ לכולם’ הנהדרת; אנשי זכויות האדם ובעיקר ‘בצלם’; קהילת אדווה לשוויון חברתי; והארגונים לזכויות הבדואים. יידרשו שנים לאחות את הקרעים. אך כוחות הזדון הקולוניאליים של תומכי העליונות היהודית הולמים ויהלמו בכל כוחם בחודשים הקרובים – בגדה המערבית ובישראל – כדי לנצל את הכאב להעמקת הדיכוי, הדחיקה והסגרגציה. חיצים מורעלים של כאב פוליטי ואישי מפלחים את חזון הרב-קיום בשלום, בכבוד ובשוויון בארץ המדממת הזאת.

הנה אם כן, סיכום אישי של אוקטובר השחור, אוקטובר הכאבים. הכאבים מוטחים מכיוונים שונים, הם ‘מדברים’ אל קהלים שונים.  איך נגיב, איך נשתקם?  נתחיל בכך שבליבו של כל אדם קיימים כידוע כמה חדרים – פיסיים ומטפוריים. נכיל לעד את זרמי הכאב השונים, אשר ישכנו בחדרים אלה, זה בצד זה – כאביו המתנגשים של אוקטובר השחור.

האתגר של אנשי השמאל, שוחרי השלום והצדק, הוא להכיל את הכאבים המתנגשים, לתת להם מקום, להבין ולכבד אותם. כאבים אלה נצטרך לעבד ולתרגם לפעילות חברתית ופוליטית.  פעילות זו תמשיך את המסע הצודק לסיום הכיבוש בשטחים הפלסטיניים ולהפסקת האפליה המתמשכת של הערבים בישראל.

פירוק האפרטהייד ומציאת מתווה של ביטחון, שוויון ושלום לשני העמים יביאו מזור לכאבים הגדולים האופפים את כולנו. כעת זה נשמע אוטופי, אבל אחרי ההלם הראשוני, נהפוך את הכאב לפעולה, את האובדן לתיקון. בכיוון הדברים נגע כבר בתמציתיות ובאנושיות המשורר מחמוד דרוויש “דברי אסיר אל הסוהר” (מתוך ‘זמן מצור’, 2002, תרגום מוחמד ע’נאים):

עוד אלמדך איך לחכות

בשער מותי הדחוי

לאט לאט

אולי תמאס בפניי

ותשיל את צילך מעליי

אז תכנס אל לילך משוחרר

מצל הרפאים שלי,  האכזר.