פקחים הרסו 5 בתים של משפחת אל-גול מזרחית לערערה בנגב

פקחים בליווי כוח משטרה גדול הרסו הבוקר (שני) 5 בתים של משפחת אל-גול מזרחית לערערה בנגב. לדברי ח"כ יוסף עטאונה (חד"ש): "כוחות ההרס והנישול הרסו את בתיה של משפחת אל-גול – תוך התעקשות להמשיך בהרס ועקירה ולהתעלם מדרישות תושבי הנגב ונציגיהם להגיע לפתרון מוסכם. ממשלת נתניהו סמוטריץ' בן ג'ביר מתייחסת אלינו כאויבים, אנחנו בעלי המקום ושום כוח לא יצליח לגרשנו מאדמתנו ובתינו".

יצוין על פי נתוני פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי במהלך שש שנים האחרונות נהרסו בנגב כ-15 אלף מבנים בבעלות ערבית-בדואית והקהילה ערבית-בדואית בנגב נתונה למדיניות מתמשכת של הריסת בתים ומבנים מצד הרשויות. מדיניות זו נובעת ברובה מחוק התכנון והבניה שנחקק בשנת 1965.

באמצע המאה ה- 19 היה הנגב שטח מחייתם הקבוע של הבדואים והיה מחולק בין השבטים השונים, כאשר אותם השבטים מתבססים בעיקר על חקלאות מעוטת מים ורעיית צאן על שטח של כשני מיליון דונם. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, גורשו הבדואים מרוב אדמותיהם ורק 10% עד 15% מהאוכלוסייה המקורית נותרה בישראל – 11 שבטים בדואים אשר רוכזו באזור הסִיאָג׳, מסביב לבאר-שבע, תחת שלטון צבאי. בשטח זה כבר התגוררו כשבעה שבטים בדואים אחרים.

שטחי הבדואים שהפכו לפליטים, וכן חלקים נכבדים מן האדמות אשר היו בבעלות הבדואים שנותרו בישראל, הופקעו והולאמו על ידי הרשויות הישראליות במסגרת מספר חוקים ובהם חוק נכסי נפקדים (תש"י-1950),  וחוק רכישת מקרקעים (תשי"ג-1953). בנוסף לכך, החלה המדינה בהקמת העיירות ובתהליך של עיור אותו כפתה על האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. חוקים חדשים, כגון חוק התכנון והבניה, ייעדו מחדש את רוב אדמות הבדואים לשטחים חקלאיים, שמורות טבע או שטחים צבאיים, ולא כאזורים להקמת יישובים. על כן, כל מבני המגורים הבדואים הקיימים הוכרזו כבלתי-חוקיים. כך נולדה בפעם הראשונה תופעת ה"כפרים הבלתי-מוכרים": כפרים אשר הוקמו ברובם טרם הקמת מדינת ישראל ולא זכו לקבל מעמד תכנוני כלשהו, וכך הפכו לבלתי-חוקיים על פי החוק הישראלי.

שבע העיירות המתוכננות שהוקמו על ידי המדינה, לא רק שאינן מהוות פתרון לכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב, הן אינן נותנות לתושביהן מענה בתחום הדיור ואינן עומדות בקצב הגידול הטבעי של האוכלוסייה המתגוררת בהן. גם החלטות הממשלה במהלך העשור האחרון, שהובילו להכרה באחד עשר כפרים בלתי-מוכרים, לא פתרו את מצוקת הדיור של הקהילה הבדואית, שכן בפועל, למרבית הכפרים הללו אין תכניות מתאר ותכניות מפורטות ועל כן, הבתים שהיו קיימים טרם ההכרה עדיין נחשבים לא חוקיים, ועד כה במרבית הכפרים חולקו היתרי בנייה מעטים אם בכלל.