מלחמת מקלדות ברזל בתקשורת וברשתות החברתיות: כמה מילים על השמאל המתפכח
אני קורא הרבה על הצורך בלבנות "שמאל חדש". את העבודה הזאת אנו צריכים לעשות כאן בינינו יהודים וערבים
אני לא יכול להתאפק מלומר משהו על השמאל המתפכח, או על מלחמות השמאל (מלחמת “מקלדות ברזל”?) שרק מתחזקות בימים האחרונים. זה חשוב מהרבה סיבות, ובעיקר כי ברגעים הכל כך נוראים שבהם ברור כשמש שתפיסת העולם של הימין קרסה באופן קולוסאלי, עוסקים אנשי שמאל בעיקר בלתקוף אנשי שמאל אחרים. חשוב לציין שמדובר לא רק בקריסת הימין של בנימין נתניהו ובמחדלי הממשלה הנוכחית, אלא בימין במובן הרחב, השולט כאן כבר עשורים וחושב שאפשר להתעלם מהפלסטינים או לנצח אותם בכוח.
מאז ה-7 באוקטובר, רבים בשמאל העולמי כתבו דברים מטופשים, לא רגישים ובהחלט מכעיסים. אבל למה זה חשוב כל כך לכה הרבה אנשים? למה מתקיימת ההצפה הזאת, ברשתות ובעיתון “הארץ” במיוחד, נגד “הטרלול הפרוגרסיבי” ו”הווקיזם”? דווקא כאשר נחשף לכולם כמה נוראות התוצאות של מדיניות הימין, חיצים רבים כל כך נורים מהשמאל דווקא שמאלה? אני לא מרגיש צורך להצטרף למקהלה הזאת, למרות שבהחלט הייתי מרוצה אילו יותר אנשים בשמאל העולמי היו מראים רגישות והבנה לזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר.
סיבה אחת להתקפות על השמאל היא מן הסתם העובדה שהמון אנשים בשמאל הישראלי הרגישו שהם חלק מקהילה בינלאומית גדולה, שהיא לא רק פוליטית אלא גם מקצועית ותרבותית, ועכשיו הם חשים נבגדים. זה מובן בהחלט.
לייקים, שיתופים ועוד
אני באופן אישי מחובר פחות לקהילת השמאל הגלובלי – אני קורא מידי פעם “ג’קובין” ומקשיב לעיתים לפודקסטים מחו”ל. אני מרבה לקרוא “שיחה מקומית” ו”העוקץ” ומקשיב לפודקאסט הסוציאליסטי “קריאת השכמה”. גם המעגלים האקדמיים, שאני נמנה עמם, אינם שמאליים במובהק. אבל זה אינו הסיפור כולו. שמאל בשבילי הוא קודם מה שקורה כאן, לא מה שכותבת הפילוסופית ג’ודית באטלר או מה שעושה מנהיג הלייבור הבריטי לשעבר ג’רמי קורבין. שמאל הוא חיים משותפים ועבודה יומיומית עם פלסטינים בישראל ובגדה. על זה אני קורא, עם האנשים האלה אני עובד, ועליהם אני מסתכל כרגע הרבה יותר מאשר החוצה.
מה שקורה בקמפוסים בארה”ב אולי מדאיג, אבל אותי מדאיגות הרבה יותר הרדיפות הגזעניות בקמפוסים בישראל. מה שאינטלקטואלים אמריקאים אומרים או לא אומרים על הטבח בדרום פחות חשוב לי ממה שאומרים או לא אומרים בישראל על מה שקורה עכשיו בגדה. למדתי כל מיני דברים מנשות ומאנשי שמאל בעולם הרחב, אבל אני לא בשמאל בגללם, ואני לא פחות בשמאל כשהם מדברים שטויות.
נקודה חשובה נוספת היא מה שמכנים לפעמים “החסלנות העצמית של השמאל”. כלומר העובדה שבניגוד לימין, שהאויב שלו הוא “אחר” חיצוני שנגדו יש להתלכד (גם אם הוא מסתתר בינינו ולהגדרתם תוקע סכין בגב), האויב של השמאל הוא תמיד קרוב ודומה. בל”ד נגד חד”ש זו דוגמא טובה וכואבת במיוחד מהעבר הקרוב. אני לא מסכים לגמרי עם תזה זו ובוודאי לא יודע לדבר עליה מבחינה היסטורית. אבל, לדעתי, בתקופה הנוכחית היא קשורה בסוג מסוים של הנכחה עצמית. מצד אחד מבקשים לייקים ושיתופים ברשתות החברתיות, ומצד שני (בדיוק בגלל זה) מסרבים לומר את מה שנראה שטחי יותר ומובן מאליו.
במילים אחרות, היום “צריך” לכתוב את מה שסביר שאנשים רבים יסכימו עימו, אבל לא להיות נדוש ובנאלי יותר מדי. להיות תקיף, נשכני, שנון וסרקסטי. בשביל מה לכתוב נגד הממשלה או נגד הימין? מה כבר יש לומר שלא אמרו כבר המיינסטרים של “כוח קפלן” ו”אחים לנשק”? הרבה יותר מאתגר ומזמין תשואות לכתוב נגד השמאל האינטלקטואלי – שלא יכול ואו/לא רוצה לענות.
שמאל כאן ועכשיו
יש כאמור טעם בכתיבה נגד דברים שקורים בשמאל העולמי. גם אני עצמי שבוי במידה רבה בניסיון להיות שנון ומקורי ומתלבט לגבי הקושי לכתוב את המובן מאליו. כלומר, שבעוטף בוצעו פשעי מלחמה מזוויעים ששום דבר לא מצדיק – וגם שיש להם הקשר וההקשר הוא מדיניות הימין.
אני קורא הרבה על אודות הצורך לבנות “שמאל חדש”. את העבודה הזאת אנחנו צריכים לעשות כאן בינינו – יהודים וערבים, ישראליות ופלסטיניות – לא עם הקמפוסים בארה”ב ועם האגודות המקצועיות שיושבות השד יודע איפה. שמאל זה מאבק משותף של קבוצות ויחידים השומרים על ההבדלים ביניהם ופועלים יחד נגד הימין, נגד הפשיזם ונגד הגזענות. אני לא שופט את מי שמרגישים שחברים הפנו לו עורף ומתקוממים נגד זה. רונן אידלמן, למשל, אמר שהוא פשוט חש שקהילת האמנות מוחקת אותו. אני מכבד את דבריו ואת הצורך להגיב למצב. אבל נדמה לי שאפשר כבר לשחרר ולהתמקד במה שדחוף: קידום השמאל כדי למנוע עד כמה שאפשר עוד אסונות, הרג ושכול
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il
