היום לפני שבעים ושמונה שנים הסתיימה בהצלחה השביתה במפעל העץ והרהיטים “תרזה” בראשל”צ

ב-8 באוגוסט 1945 נסתיימה בהצלחה שביתת הפועלים במפעל העץ והרהיטים תרזה בראשון לציון. השביתה במפעל תרזה היה חוליה בשרשרת של שביתות פועלים שפרצו בפלשתינה המנדטורית במחצית שנות ה-40 של המאה ה-20. השביתות היו תגובה לניסיונות חוזרים של התאחדות בעלי התעשייה לחסל הישגים כמו הסכמים קיבוציים ותשלום תוספת יוקר.

המעבידים נשענו כלכלית על גיבוי שקיבלו מקרן ההשבתה של ההתאחדות. ב-20 במרס 1945 ערכו פועלי תרזה אסיפה שבמהלכה נערכה הצבעה חשאית על הכרזת שביתה. ההחלטה בדבר שביתה נתקבלה לאחר שבמשך חודשיים וחצי נוהל משא ומתן, שבמהלכו סחט המעביד מהפועלים ויתור אחר ויתור: הפועלים ויתרו על הדרישה לחופשה; הסכימו שתוספת השכר שהובטחה תקוצץ; ונסוגו מתביעתם לקבלת פיצויים על עבודתם בשנים קודמות.

אך כאשר תבע המעביד להמיר את הסכם העבודה הכתוב בהסכם בע”פ, התעקשו הפועלים על הסכם כתוב, שיבטיח את מעמדם כפועלים קבועים. כשהמעביד לא נענה לדרישה – הכריזו שביתת שבת ובמשך 32 שעות לא עזבו את שטח המפעל.

התאחדות בעלי התעשייה פרסמה בתגובה “רשימה שחורה” של הפועלים השובתים. ב-2 במאי פורסמה ביומון הבורגני “הבוקר” ידיעה, לפיה אם השביתה תימשך, ימכור המעביד את המפעל לחברה מצרית. המנגנון של מפא”י בהסתדרות דרש מהפועלים לשוב לעבודה ולהעביר את סכסוך העבודה לבוררות. פנחס לוביאניקר (ששינה שמו מאוחר יותר ללבון) איים, בשם הוועד הפועל של ההסתדרות, בהוצאת השובתים מהארגון.

משרד העבודה בממשלת המנדט הבריטי התערב בהציעו שתביעות הפועלים ייענו ברובן, אך הם יוותרו על דמי שביתה.

הפועלים לא נסוגו מדרישותיהם. בתום למעלה מחמישה חודשי שביתה, נאלץ המעביד להסכים לחתום על הסכם עבודה הכולל חופשה שנתית, תוספת ותק לאחר שנת עבודה ודמי מחלה. שכרם של הפועלים המקצועיים הועלה מ-50 גרוש ליום ל-70 גרוש ושכר הפועלים הפשוטים – מ-30 גרוש ל-50 גרוש [גרוש היה מאית הלירה הפלשתינאית]. וההישג העקרוני החשוב: המעביד הסכים לשלם דמי שביתה.

פרטים נוספים על המערכה של פועלי תרזה – בקובץ: “קום התנערה!, אליהו (אליושה) גוז’נסקי – כתביו ועליו”.