פסק דין חמור של בית הדין הארצי לגבי השתתפות עובדים במחאה נגד ההפיכה המשטרית

בית הדין הארצי לעבודה דחה בסוף יוני את ערעורם של עו”ד שאול כהן, פרקליט בשירות המדינה, ושל העמותה “משמר הדמוקרטיה הישראלית”, וקבע כי על עובדי הרשות השופטת בשירות המדינה חל איסור להשתתף בהפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית.

מגיש הערעור, עו”ד כהן, מועסק מזה 28 שנים בפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי). הערעור הוגש לאחר שבית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה את עתירתו נגד החלטת סמנכ”לית משרד המשפטים, ירדנה תורג’מן-סרור, שלא לאפשר לו להשתתף בהפגנות. במסגרת הערעור דן בית הדין הארצי לראשונה בשאלה מהי הפגנה בעלת ‘אופי מדיני’ כמשמעותה בחוק שירות המדינה, ומהם גבולות חופש הביטוי של עובדי המדינה בכלל, ושל עובדי השירות המשפטי בפרט.

בלי חירות ובלי מק”י

עם הקמת המדינה ב-1948, וביתר שאת בשנות ה-50 – דרש הממסד ליצור זהות בין הממשלה לבין עובדיה. לפי תפיסה זו, עובדי המדינה היו מחויבים לתמוך בשלטון מפא”י. ביטוי קיצוני לעמדה זו שימשה המימרה “בלי חירות ובלי מק”י”. המדינה אומנם הוגדרה כמדינה דמוקרטית, אולם השלטון ראה את עובדי המדינה כחלק מכוחותיו. עובדים קומוניסטים נרדפו ופוטרו ונעשה כל מאמץ שלא לקבל לעבודה אנשי תנועת “חירות” – כך בשירות המדינה וכך בחברת העובדים ההסתדרותית. דה-יורה הייתה המדינה דמוקרטית – אך דה-פקטו הופלו אזרחים על רקע תפיסת עולמם הרעיונית, המדינית או זיקתם המפלגתית.

עם השנים החריף החיכוך בין הדמוקרטיה לבין אחיזת השלטון בשירות הציבורי. הציבור כבר לא השלים עם תפיסת המגזר הציבורי, ובמיוחד שירות המדינה, כלשכת העבודה של מפלגות השלטון. כיום מועסקים בשירות המדינה כ-82 אלף עובדים, והמדינה היא המעסיק הגדול ביותר בארץ.

כתוצאה מכך נדרשו בתי המשפט והמחוקק לסוגיה, והתפתחה התאמה מסוימת בין התפיסה הרווחת של החברה כחברה דמוקרטית לבין המצב החוקי. בג”צ קבע כבר בשנת 1951, בתגובה לעתירה שהגיש איש הימין ד”ר ישראל שייב נגד שר הביטחון, כי אין סמכות לשר למנוע העסקה של מורה על רקע עמדותיו נגד הממשלה, וביטל את הוראת המדינה למנוע את העסקתו של שייב בכל בתי הספר. למרות פסק הדין – שום בית ספר לא העז לקבל את המורה לשורותיו, ושייב לא הועסק במערכת החינוך כל ימיו. למרות האיסור המפורש, לא הביא פסק הדין כשלעצמו שינוי בהתנהלות מפלגת השלטון.

אולם, לאחר פסק דין זה גובשה בפסיקת בית הדין לעבודה ובית המשפט העליון תפיסה האוסרת מינויים ופיטורים פוליטיים ואפליה בעבודה. בשנת 1995 הוכנס לחוק איסור מפורש על אפליה בעבודה על רקע מפלגתי או על רקע השקפה, וזאת במסגרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה התשמ”ח-1988.

מאז פסק הדין, וביתר שאת מ-1977, הועסקו במגזר הציבורי עובדים בעלי עמדות מפלגתיות שונות, רבים מהם חברים במפלגות אופוזיציה ציוניות ותומכיהן. אך מספרם של העובדים חברי חד”ש ומק”י נותר קטן במיוחד. לכאורה, מאז חקיקת החוק לאיסור על אפליה בעבודה על רק מפלגתי או פוליטי, חופשיים עובדי המדינה להחזיק בעמדות פוליטיות ללא חשש למקום עבודתם. אלא שבמגזר הציבורי, ובמיוחד בחברה הערבית, גם לאחר שהוסדרה שאלת האפליה האמורה – נותרה שאלת הפעילות הפוליטית של העובדים פתוחה. במוקד הבעיה עומדות השחיתות בשירות הציבורי והתנגדות עובדי מדינה למדיניות הממשלה.

ראשית, ישנו חשש (מבוסס!) כי חברי מפלגות מסוימות יקבלו “ג’ובים” על חשבון הציבור וישתמשו בהם כדי לקדם את מעמדם הפוליטי. כדי להילחם במינויים מן הסוג הזה, הוגדרה שורה של תפקידים במגזר הציבורי שמי ששייך לגוף בוחר במפלגה לא יכול להתמנות אליהם, ונקבעה חובת דיווח על כך.

לגבי פעילות פוליטית של עובדי מדינה נגד מדיניות הממשלה, נטען כי הדבר פוגע באמון הציבור במנגנון הממשלתי. החוק קבע שהממשלה יכולה להגביל פעילות פוליטית של עובדי המדינה לשם מניעת הפגיעה באמון הציבור. עוד נקבעו במסגרת התקשי”ר (התקנון שחל על עובדי המדינה) מגבלות קשות על השמעת ביקורת על הממשלה ומדיניותה ועל השתתפות בהפגנות בעלות אופי פוליטי. במשך שנים יושמו סעיפים אלה בפועל בעיקר נגד עובדי מדינה ערבים.

המדינה כמעסיק המגביל את חירות עובדיה

מאז פרוץ המחאה נגד ההפיכה המשטרית לפני כחצי שנה, הביעו עובדים רבים בשירות המדינה את רצונם להשתתף בהפגנות נגד תוכניות שלטון הימין. עובדים אלה נתקלו באיסור להשתתף בהפגנות, לפי עמדת נציבות שירות המדינה. כך נוצרה מחלוקת בעניין הפרשנות המרחיבה של המדינה את הוראות התקשי”ר.

על רקע זה הגיש עו”ד כהן לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה את עתירתו, בה דרש להתיר את השתתפותו במחאה נוכח חשיבותה ונסיבותיו האישיות, תוך הגנה על חירות ההפגנה שלו.

פסק הדין שנתקבל ביוני השנה מכשיר באופן גורף את המגבלות שיצרה הממשלה ביחס לעובדי המדינה לעניין השתתפות בהפגנות נגד מדיניותה. פסק הדין לא קובע את הגבולות אך בעצם מעניק לממשלה את הסמכות להגביל עוד יותר את חופש הביטוי וההפגנה של עובדי המדינה. חמורה עוד יותר היא קביעתו של בית הדין הארצי כי במגבלה על חופש ההפגנה של עובדיה מפעילה המדינה את כוחה לא כרשות מינהלית, אלא כמעסיק. מכאן, לכאורה, שמעסיקים נוספים רשאים להפעיל את כוחם ולקבוע תקנונים שיגבילו את חופש הביטוי וחופש ההפגנה של עובדיהם, בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

אנו עדים אפוא לסחף בהגנות של בית הדין על העובדים, העלול להקל על ממשלת הימין לשוב ולנהוג במשרות עובדי המדינה כבלשכת התעסוקה הפרטית של הקואליציה, ולהקשות עוד יותר על השתלבותם בשירות המדינה של עובדים מקבוצות אופוזיציוניות או מקבוצות מיעוט.