בעקבות הספר ‘מתי ואיך הומצא העם היהודי’: שלמה זנד אינו רחוק מהציונות

על רקע השיחות בבית הנשיא והניסיונות ל”איחוי הקרע בעם”, נזכרתי בספרו של שלמה זנד “מתי ואיך הומצא העם היהודי” (2008). הספר נכתב כביקורת על הלאומיות היהודית הציונית. טענתו העיקרית של  זנד, כפי שמשתמע מהכותרת, היא שהעם היהודי “הומצא” רק במחצית השנייה של המאה ה-19. זנד מנסה להפריך את המיתוס הציוני בדבר קיומה של ישות טראנס-היסטורית המכונה “עם ישראל”, ומציין שלא הייתה ישות מדינית יהודית מאז ימי התנ”ך ועד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

תחת זאת מציע זנד הסבר חלופי, לא לאומי, להיסטוריה היהודית ולטקסט המקראי. לדבריו, היהודים שחיו בארץ בעת העתיקה ברובם מעולם לא עזבו את אדמתם, ורק מיעוט גורש בידי הרומאים לאחר כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש השני. היהודים ברובם נותרו בארץ ונטמעו באוכלוסייה המקומית.

מאז חורבנן של שתי הממלכות של העת העתיקה – יהודה וישראל – התפצלו היהודים לקהילות נפרדות. בהיעדרו של שלטון מדיני מאחד, נשלטו קהילות אלה בידי הממסד הרבני, אשר הטיל עליהן את חוקיו הדתיים המחמירים ויצר מחיצות בינן לבין העמים שסביבן. לכן, טוען זנד, אין זה נכון שההמונים היהודיים עצמם החיו את הלאומיות היהודית הקדומה, שהרי רוב היהודים הקדומים נותרו בארץ.

הוגיה-מנהיגיה של התנועה הציונית באירופה הם שהמציאו את רעיון “התחייה של הלאומיות היהודית בארץ ישראל”, כטרנספורמציה רדיקלית של מה שההיסטוריון בנדיקט אנדרסון כינה הקהילה היהודית “הריאלית”.

המיתוס הציוני בדבר “תחיית הלאומיות היהודית” הוא אכן המצאה מודרנית. כפי שכתב ארנסט גלנר, הרעיון של “תחיית הלאומיות עתיקת היומין” היה המצאה נפוצה ושימושית מאוד אצל התנועות הלאומיות שקמו במאה ה-19 במדינות מרכז אירופה ומזרחה. מבחינה זו, התנועה הציונית היא תנועה לאומית רגילה למדי. יוצא שזנד בא לבקר את הלאומיות היהודית-הציונית, אך המהלך הרדיקלי כביכול מוביל לנורמליזציה שלה. בא לקלל ויצא מברך.

נותרת עדיין השאלה: מה הקשר של ההיסטוריוגרפיה היהודית לתנועה הציונית עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בהתיישבות בפלסטין? זנד אכן מפריך, בצורה משכנעת למדי, את מיתוס “התחייה” הציוני. עם זאת, הוא מכיר בהצלחתה של הציונות בהמצאת “העם היהודי”, כפי שהתממשה בהקמתה של מדינת ישראל ובעיצוב בהיסטוריה שלה.

בספר אחר (“מתי ואיך חדלתי להיות יהודי”, 2010) מבקר זנד את אופייה היהודי של מדינת ישראל. כאלטרנטיבה ליהדות הוא מקדש את הישראליות, שאינה החייאה של היהדות אלא דווקא שלילתה. אך אם מה שחשוב מבחינתו של זנד הוא ההמצאה של “העם הישראלי”, מדוע כתב ספר שלם על ההמצאה של “העם היהודי”?

נדמה שרעיונותיו של זנד ניצבים בסתירה זה לזה. אך גרוע מכך, ספריו מאששים את התפיסה הציונית בדבר לאומיותם של היהודים – גם אם זו לאומיות מומצאת מבית מדרשם של גלנר והובסבאום, ולא לאומיות יהודית עתיקה שמקורה בממלכת דוד ושלמה.

אודי אדיב