fbpx

ההפיכה הצבאית משנת 1980 ממשיכה לגבות מחיר מאזרחי טורקיה 

תפיסת השלטון בידי הצבא אינה תופעה נדירה בהיסטוריה הטורקית

החודש לפני 42 שנה, ב-12 בספטמבר 1980, התחוללה בטורקיה הפיכה צבאית. תפיסת השלטון בידי הצבא אינה תופעה נדירה בהיסטוריה הטורקית: להפיכה ב-1980 קדמו הפיכות ב-1960 וב-1971. אחריה, התחוללו הפיכות ב-1997 וניסיונות הפיכה במאה ה-21 (האחרון שבהם אירע ב-2016). אך להפיכה הצבאית ב-1980, המכונה בטורקיה "הפיכת ה-12 בספטמבר", נודעה השפעה עמוקה ומרחיקת לכת על החיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים. השפעה זו ממשיכה לעצב את טורקיה כיום.

שנות ה-70 המהפכניות

הרקע להפיכה הצבאית היה משבר פוליטי וכלכלי עמוק. לדעת פרשנים מרקסיסטים, בשנה שקדמה לה שרר בטורקיה מצב מהפכני. שביתות המוניות שיתקו את המשק, הכלכלה נקלעה למשבר, האינפלציה השתוללה והאלימות הפוליטית געשה ברחובות. ברחבי טורקיה קמו התארגנויות עובדים רדיקליות. בעיירה פטסה השוכנת על חוף הים השחור הקימו התושבים, בראשות ראש העיר הקומוניסט פיקרי סונמז, קומונה עצמאית של איכרים ופועלים; במחוז אמסיה שבמרכז אנטוליה השתלטו כורי פחם על המכרות, החלו לנהל אותם באופן עצמאי וחילקו פחם חינם למשפחות עניות; בהפגנות האחד במאי צעדו באיסטנבול מאות אלפי עובדים וקראו סיסמאות נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם.

מבחינה כלכלית, סיבת המשבר העיקרית הייתה כישלון מדיניות התיעוש בה דגלו ממשלות טורקיה. מאז 1961 קידם השלטון ייצור תעשייתי של תחליפי-יבוא, עליו הגן באמצעות מכסי יבוא גבוהים. השיטה הובילה לצמיחה ולהתעשרות ניכרת של הבורגנות הטורקית במהלך שנות ה-60 ובמחצית הראשונה של שנות ה-70. אך המצב השתנה בעקבות משבר הנפט בשנים 1974-1973. התעשייה הטורקית הצומחת הייתה תלויה בייבוא נפט, וזינוק מחירי האנרגיה קלע את המדינה לחובות כבדים. ממשלות טורקיה נטלו הלוואות מאירופה ומארה"ב, וב-1979 כבר עמדה המדינה בפני פשיטת רגל.

תחת לחץ אמריקאי, הגיעה ממשלת טורקיה להסכם עם קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וה-OECD. לפי ההסכם זכתה טורקיה במלווים חדשים ובחבילת חילוץ בתמורה לרפורמות עמוקות. המוסדות הבינלאומיים דרשו מטורקיה לבטל את המגבלות על הייבוא והייצוא, להוריד את ערך הלירה, לבטל סובסידיות, לקצץ בהוצאות הממשלתיות וליישם מדיניות צנע. כלומר, טורקיה נדרשה לגלגל את מחיר המשבר אל מעמד העובדים, ולפתוח את שעריה בפני הון זר.

בינואר 1980 ביקשה ממשלת טורקיה להוציא לפועל את הרפורמות, אך נתקלה בהתנגדות ציבורית חריפה. איגודי העובדים הגיבו בשביתות ובהפגנות המוניות נגד "הפתרון הצ'יליאני" – כך כונתה הרפורמה, ברמיזה למדיניותו הניאו-ליברלית של הדיקטטור הצ'יליאני אוגוסטו פינושה. בעקבות הזעם הציבורי נאלצה הממשלה לוותר על חלקים מהרפורמה. רק לאחר ההפיכה ב-12 בספטמבר 1980 הצליחה הממשלה הצבאית להוציא את צעדים אלה לפועל.

המשבר הכלכלי והחברתי הוביל גם לעלייה רחבת היקף באלימות הפוליטית. ב-1977 תקפה המיליציה הפשיסטית "הזאבים האפורים" (בעזרת משתפי פעולה מקרב כוחות הביטחון) את צעדת האחד במאי באיסטנבול. במתקפה נרצחו עשרות רבות של עובדים ומאות נוספים נפצעו. ב-1978 ביצעו "הזאבים האפורים" מעשי טבח במיעוט האלווי בעיר מאראש, בהם רצחו יותר ממאה איש. מחתרות חמושות של השמאל הרדיקלי הגיבו בהתנקשויות בחייהם של פוליטיקאים ופעילים ימנים. בערים הגדולות, ובמיוחד בקמפוסי האוניברסיטאות, הפכו קרבות רחוב בין חמושים מימין ומשמאל עניין שבשגרה. בשנה שקדמה להפיכה הצבאית עמד ממוצע ההרוגים על רקע פוליטי על עשרה אזרחים ביום.

המשטר הצבאי

בבוקר ה-12 בספטמבר 1980 הודיע שידור רדיו לאזרחי האומה כי כוחות הצבא נטלו לידיהם את השלטון. הצבא הפיל את הממשלה, פיזר את הפרלמנט והקים חונטה בראשות הרמטכ"ל קנאן אברן. בעקבות ההפיכה נעצרו מאות אלפי אזרחים: פעילים פוליטיים, חברים בוועדי עובדים, עיתונאים, אינטלקטואלים וחשודים בחברות בארגונים שמאליים. החוקה הושעתה, ועמה פעילות כל המפלגות ורוב איגודי העובדים. כל ראשי המפלגות נעצרו, וראשי הערים ומושלי המחוזות הוחלפו בקצינים. הוטל עוצר בשעות החשכה, ונאסר על אזרחים לצאת מהארץ.

המצדדים בהפיכה הצבאית טוענים כי מנהיגיה השתלטו על המדינה ללא שימוש רב באלימות, והוציאו להורג "רק" 50 בני אדם. עם זאת, מלבד ההוצאות הרשמיות להורג, מצאו מאות אזרחים את מותם  כתוצאה  מעינויים  בחדרי  חקירות, בקרבות נגד הצבא לאחר ההפיכה, או פשוט "הועלמו". יתר על כן, ההפיכה הצבאית פגעה באופן קשה בזכויות האזרח ובחירויות הדמוקרטיות בטורקיה. השפה הכורדית הוצאה אל מחוץ לחוק. כמאה אלף טורקים הועמדו לדין באשמת חברות בארגון פוליטי – רובם אנשי שמאל ומיעוטם אנשי הימין הפשיסטי וחברי המפלגות הדתיות.

השמאל והעבודה המאורגנת נפגעו מהרדיפה הפוליטית באופן הקשה ביותר. הקונפדרציה המהפכנית של איגודי העובדים, שהייתה ארגון העובדים השני בגודלו במדינה ומנתה כ-600 אלף חברים, הוצאה אל מחוץ לחוק. החוקה החדשה שניסח הצבא, אשר אומצה באופן רשמי ב-1982, אסרה על הקמת ארגונים ומפלגות על בסיס מעמדי. מפלגות השמאל הקיימות הוצאו אל מחוץ לחוק, האחד במאי בוטל כחג לאומי, ושכונות עוני באיסטנבול שנשאו שמות שמאליים קיבלו שמות חדשים. "שכונת האחד במאי" נקראה מעתה "שכונת מוסטפא כמאל" (אתאטורק – אב"י).

נוסף על כך, החוקה הטילה מגבלות חמורות על זכויות ההתארגנות והשביתה. נאסרו לחלוטין שביתות עובדים במגזר הציבורי ובענפים "החיוניים לביטחון הלאומי" – הגדרה עמומה שכללה גם ייצור אנרגיה, חקלאות ואף ענפי תעשייה מסוימים. לממשלה ניתנה הסמכות לדחות שביתות, ולהכפיף כל שביתה לקיום תהליך בוררות. החוקה אסרה על ארגוני עובדים לקיים קשרים עם מפלגות פוליטיות או לבטא עמדות פוליטיות, וכפתה פיצול על איגודי עובדים בעלי פריסה ארצית.

מורשת ה-12 בספטמבר

החונטה הצבאית אחזה בשלטון יותר משלוש שנים, עד סוף 1983. יתר על כן, הצבא לא סולק מהשלטון אלא הכתיב בעצמו את תנאי המעבר לשלטון אזרחי. כך, בבחירות שנערכו ב-1983 התמודדו רק מפלגות ומועמדים שהחונטה אישרה. המנצח בבחירות היה טורגוט אוזאל – אבי הניאו-ליברליזם בטורקיה ומעריץ נלהב של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. לאחר שהשמאל, איגודי העובדים והדמוקרטיה נמחצו ודוכאו, לא נותר מי שיעמוד בדרכן של רפורמות השוק החופשי. ממשלת אוזאל, שכיהנה ברציפות מ-1983 ועד ל-1989, נקטה מדיניות סחר חופשי, דה-רגולציה ועידוד השקעות זרות. בכך העמיקה את מעמדה הפריפריאלי של טורקיה בכלכלה הגלובלית. אוזאל אף היה ראש הממשלה הראשון בטורקיה שקידם הפרטה בקנה מידה נרחב – מגמה שהגיעה לשיאה בראשית שנות ה-2000, בעת כהונתו הראשונה של רג'פ טאיפ ארדואן.

שנות ה-80 סיפקו לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי הזדמנות ליישם בטורקיה "תוכנית התאמה מבנית", כפי שעשו גם מדינות רבות באפריקה ובאמריקה הלטינית. בעוד שאסטרטגיית התיעוש של טורקיה בשנות ה-60 וה-70 שאפה ליצור שוק פנימי למוצרי צריכה המיוצרים באופן מקומי, הפכה טורקיה בשנות ה-80, בהכוונת המוסדות הבינלאומיים, לכלכלה מוכוונת ייצוא – בעיקר של תוצרת חקלאית, חומרי גלם, טקסטיל ומוצרי תעשייה קלה נוספים.

הרפורמות הכלכליות חוללו אמנם צמיחה מרשימה, אך רק חלק מהטורקים נהנו מפירותיה. המרוויחה העיקרית הייתה הבורגנות הטורקית – משפחות התעשיינים הוותיקות כגון קוץ' וסבנג'י, אשר צברו בתקופה זו הון עתק. לצידן התגבש מעמד חדש של עשירים שצבר את הונו בעסקי הייצוא והייבוא, כשותף של ההון הזר. בה בעת, שכר העובדים קפא במהלך שנות ה-80, וכוח הקנייה של מרבית השכירים נשחק ב-40 עד 60 אחוזים.  מלבד העמקת הפערים בין עשירים ועניים, הרפורמות והדה-רגולציה יצרו שתי בעיות מבניות נוספות המלוות את טורקיה עד היום: משברים כלכליים תכופים ואינפלציה גבוהה.

אוזאל סלל את הדרך לארדואן בהיבט נוסף: השילוב המסוכן בין קידום ועידוד של שוק חופשי לבין שמרנות חברתית. בדומה לארדואן, שלטונו של אוזאל התבסס על קואליציה בין האליטה העסקית באיסטנבול, הבורגנות-הזעירה בערי המחוז האנטוליות והממסד השמרני באזורים הכפריים. מסיבות אלה, יש הסבורים שאוזאל – תוצרה של הפיכת ה-12 בספטמבר – היה המדינאי המשפיע ביותר בתולדותיה של הרפובליקה הטורקית מאז אתאטורק.

הדיכוי החריף של השמאל בתקופת השלטון הצבאי הותיר את מעמד העובדים בטורקיה ללא הנהגה וללא אמצעים לבטא את התנגדותו לממסד הפוליטי. כידוע, בפוליטיקה אין ריק – ומי שמילא את החלל שהותיר השמאל הוא האסלאם הפוליטי. כך, בסלקם את השמאל פתחו הגנרלים את השער בפני הימין הדתי. מאז שנות ה-80 מצאו הזעם והתסכול של קורבנות הניאו-ליברליזם את ביטויים בהצבעה למפלגות האסלאמיסטיות. השמאל הטורקי, שבמובנים רבים עדיין לא התאושש מהמכות שהנחית עליו המשטר הצבאי, טרם שב לתפקידו הקודם כנציגם של המנוצלים והמדוכאים. טורקיה, אם כן, עדיין חווה מדי יום ביומו את תוצאותיה העגומות של ההפיכה הצבאית של 12 בספטמבר 1980.

טנקים ברחובות אנקרה, בירת טורקיה, 12 בספטמבר 1980 (צילום ארכיון: אברנסל)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן