ג’ריס, ברגר, פריד, ביגר, מרגלית ושקיר: חמישה ספרים מומלצים לחופשת החגים

כמדי שנה לקראת חופשת החגים, ממליצה מערכת “זו הדרך” על חמישה ספרי קריאה שפורסמו בחודשים האחרונים.

הכלוב / פידא ג’ריס, מכון ון ליר ופרדס, 108 עמ’

קובץ סיפורים של הסופרת הפלסטינית המתגוררת ברמאללה. ראה אור בסדרת “מכתוב” בהוצאת מכון ון ליר בשיתוף עם הוצאת פרדס. אחד מסיפורי האסופה נפתח במילים: “שמי ג’ניפר תומפסון, ואני מניו יורק. אני עובדת בתחום פיתוח כישורי הפרט, והיום אני רוצה לדבר איתכן על בגרות נפשית ועל פתרון סכסוכים בדרכי שלום.”

הדוברת, חברה בארגון סיוע אמריקאי, מרצה בפני נשים פלסטיניות המתגוררות בשטחים הכבושים. אולם את מַנַאל, גיבורת הסיפור היושבת בקהל, ההרצאה לא מעניינת, והיא מעדיפה לפטפט עם חברתה אוּמַיימַה. הן משוחחות על בישולים ועל גידול ילדים בצל הכיבוש: למשל – מה מבשלים כשנגמר הכסף לאחר שרישיון העבודה של הבעל בישראל נשלל? כיצד משיגים את שירותיו של עורך דין לאחר שהבן נעצר בידי חיילי הכיבוש? בדומה לאמה, מנאל חסרת השכלה ומקצוע כי נישאה בצעירותה. היא וחברותיה כלואות במעגל אינסופי של עוני, דיכוי וכיבוש.

הצידה / תמר ברגר, הקיבוץ המאוחד, 231 עמ’

החוקרת והפעילה ד”ר תמר ברגר משוטטת במרחב העירוני, ומתארת את הנופים החברתיים והחומריים המרכיבים את סביבתה. המקומות והאנשים בהם היא פוגשת ממוקמים בשולי החברה הנורמטיבית: אתרי פסולת, יישובי פריפריה, מוסדות כליאה, חורבות ולבסוף – הגוף המזדקן. בסגנונה המסאי-הדוקומנטרי המוכר, מתארת ברגר את המקומות והמרחבים אותם היא פוקדת, ואת הנשים והגברים שנקרו בדרכה. התיאור לא פעם רב עוצמה.

התכנון הצבאי של המדינה / יורם פריד וגדעון ביגר, רסלינג, 270 עמ’

מתי החל צה”ל להתערב בתכנון התעשייה והתשתיות האזרחיות בישראל? לדברי מחברי הספר, צה”ל החל לעשות זאת מיד בתום מלחמת העצמאות. מעורבות הצבא בתכנון המרחב האזרחי הוצדקה במספר נימוקים: “תפיסת האיום”, קרי – החשש מפני סבב לחימה נוסף מול מדינות ערביות; התפיסה שהמלחמה המודרנית היא מלחמה טוטלית בין עמים, ולא רק בין צבאות; והקביעה שצה”ל הוא הגוף היחיד המוסמך לקבוע את עקרונות הביטחון הלאומי. עבור בכירי הצבא, הגופים האזרחיים “מעולם לא היו מודעים לצרכי המדינה הביטחוניים”.

לשיטת הצבא, כל ההיבטים האזרחיים במדינה, בדגש בתעשייה האזרחית, נתפסו תמיד כתמריץ לפוטנציאל הלחימה של צה”ל, וכגורם מכריע בניצחון ובשיקום המדינה לאחר מלחמה. מסיבות אלה דרש צה”ל להיות מעורב בין השאר בקביעת מיקומי המפעלים והתשתיות ובצורת בנייתם.

בין שכחה לשכתוב / מאיר מרגלית, כרמל, 320 עמ’

במרכז ספרו של ד”ר מאיר מרגלית: “בין שכחה לשכתוב – מסה היסטוריוגרפית על נושאים שהזיכרון הלאומי מעדיף לשכוח”, עומדות השתיקה וההכחשה האופפות את ההיסטוריה הישראלית.

“מתחת לפני ההיסטוריוגרפיה הלאומית חבויים פרקים שלמים שנרמסו תחת גלגלי הנרטיב ההגמוני. זאת, על אף שהכילו מידע חיוני להבנת דמות הזהות והחברה הישראלית. זיכרון ושכחה אינם עניין של התרחשות היסטורית בלבד. הם מארגנים את המציאות, מעצבים את התודעה ומכוננים תשתית קוגניטיבית המרחיבה ומצרה לסירוגין את גבולות השיח הלאומי”. ספר זה מתחקה אחר פרשות היסטוריות שנוטרלו, הובלעו, הוגלו מן השיח, או רוקנו מתוכן.

הולכת כמו נעמי קמפבל / מחמוד שקיר, מכון ון ליר, 166 עמ’

קובץ סיפורים קצרים וקצרצרים זה מאת הסופר הפלסטיני הוותיק מחמוד שקיר, בתרגומו של יהודה שנהב-שהרבני,  פורסם בסדרת “מכתוב” של הוצאת מכון ון ליר. הקובץ מספק מבט נדיר ושובה לב על חיי היומיום של התושבים הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש. כתיבתו של שקיר מוכיחה כי ספרות ופוליטיקה בלתי ניתנות להפרדה, וכי האירוניה והאלגוריה לא חומקות אף מכתיבה בהקשר הקולוניאלי.

שקיר נולד בשנת 1941 בג’בל אלמֻוכּבר בירושלים. הוא החל לפרסם את יצירותיו ב-1962 בכתב העת הספרותי “אלאפק אלג’דיד”. הסופר הוחזק בכלא הישראלי תחת צו מעצר מינהלי כמה פעמים. בתום המאסר האחרון ב-1975, גורש מישראל ללבנון. במשך 18 שנה נאלץ לחיות בגלות שנכפתה עליו, ונדד בין לבנון, צ’כוסלובקיה וירדן. שקיר עבד בהוראה ובתחום התקשורת, והרבה לפרסם מאמרים בעיתונות הערבית. ב–1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, חזר לירושלים המזרחית, בה הוא חי עד היום. שקיר פרסם למעלה מ-40 ספרים, ביניהם רומן, קבצי סיפורים לגיל הרך ומחזות.