“אין לי” – האוצר שלף את נשק יום הדין במערכתו נגד המאבקים במערכת החינוך

מאבק המורים לחתימה על הסכם קיבוצי חדש עלה בימים האחרונים לכותרות בתדירות גבוהה עקב סימן השאלה המרחף מעל פתיחת שנת הלימודים הקרובה, ב1- בספטמבר. לפי האופן בו מתקדם המו”מ (או ליתר דיוק: בצל העובדה כי הוא כלל לא מתקדם), נראה כי תפרוץ שביתה.

במקביל, מגזרים נוספים בקרב עובדי ההוראה מנהלים גם הם מאבקים, אם כי פחות מתוקשרים: מטפלות המשפחתונים, מורי החינוך העל-יסודי והמרצים באוניברסיטאות פתחו כולם במחאות במטרה לשפר את תנאי העסקתם. תוקף ההסכם הקיבוצי שנחתם עם העובדים בתחומים אלה פג עוד ב-2019. במילים אחרות: מערכת החינוך בתסיסה, ולעובדים בה דרישה משותפת – תוספות שכר.

לעובדי ההוראה מכנה משותף נוסף: כולם מנסים לקדם את מעמדם מול משרד האוצר, המסרב בתוקף להעניק להם תוספות שכר (הוא מוכן להעניק רק תוספות חד-פעמיות). האוצר אף מנסה לחתור תחת ארגוני העובדים על ידי הצעת חוזים אישיים. כך מנסה הממשלה לפלג בין עובדי הוראה “חדשים” לבין “ותיקים”, בין “טאלנטים” לבין “סתם מורים” ובין “מרצים במקצועות המבוקשים” לבין כל היתר.

רצים לבית הדין ומסתתרים מאחורי הנומרטור

בכל פעם בה מוצא משרד האוצר את עצמו בסכסוך עבודה, תגובתו הפבלובית היא – ריצה לבית הדין לעבודה ונפילה לרגליו בתחנונים להוצאת צווי מניעה. בהיעדר חוק יסוד (שלא לדבר על חוקה!) המבטיח את זכות השביתה, מרבה האוצר לקבל את מבוקשו. אולם צווי בית הדין חושפים בפני הציבור את כוונותיו הרעות של משרד האוצר הניאו-ליברלי. בכך, הם אף מגבירים לעיתים את התמיכה הציבורית בשובתים, כפי שקרה בעבר עם התגייסות הציבור לצד מאבק העובדים הסוציאליים, האחיות, הרופאים ועוד.

לכן שלף דרג הפקידים הבכיר באוצר (“היום כאן, ומחר בהנהלת הבנקים”), המגובה בשר אביגדור ליברמן, את נשק יום הדין: “אין כסף”. ליברמן הסביר בראיונות סוף השבוע כי “ידיו כבולות” בכל הנוגע לתוספות השכר למורים, זאת בשל  הנומרטור וחוק התקציב. חוק התקציב, מילא; אבל “נומרטור” – מה זה? ובכן במסגרת המדיניות הניאו-ליברלית הנהוגה בישראל, אשר מטרתה “להקטין” כמה שיותר את סמכות המדינה (לא בכל הנוגע לשטחים הכבושים, כמובן), מתפקד הנומרטור ככלי חישובי לכאורה. ב-2015 הציגו אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון ככלי ליישום מדיניות ריסון תקציבי, ולאכיפתה על החלטות שיתקבלו בטווח הארוך.

הנומרטור הוא כלי ליישום שני כללים תקציביים מחמירים, אותם קבעה ממשלת הימין בתחילת העשור הקודם: “כלל ההוצאה”, המגביל את הגידול בתקציב המדינה משנה לשנה; ו”כלל הגירעון”, המגביל את גידול הגירעון בתקציב. הנומרטור הוא למעשה סד המותקן על צוואר האזרחים, שבהסתמכה עליו נוקטת הממשלה בריסון תקציבי מתמיד המבוסס על ספקולציות. אלה, כידוע, לא תמיד מתממשות בלשון המעטה.

בתזמון מושלם מבחינתו, פרסם משרד האוצר את נתוני הנומרטור בשבוע שעבר. מהפרסום עולה כי הגירעון התקציבי של מדינת ישראל צפוי להיות אפסי במשך שלוש השנים הקרובות. אך על אף העודף התקציבי שנצבר, טוענים במשרד האוצר כי נחוץ לבצע קיצוצים בסך עשרות מיליארדי שקלים בכל שנה. זאת כדי לעמוד בכללי ההוצאה התקציבית. האוצר צפוי לקצץ כבר השנה כעשרים מיליארד שקל מתקציבי הרווחה והחינוך. זאת שעה שתקציבי צבא הכיבוש ומפעל ההתנחלויות יישארו גבוהים כמו שהם.

בוכים “אין לי”, אבל דווקא יש ועוד איך

אם הממשלה נערכת לקיצוץ התקציב, פירוש הדבר לכאורה ש”אין לה” משאבים כדי להשקיע בחינוך, בבריאות, בדיור וברווחה. אבל דווקא יש לה, והרבה. על פי תחזיות האוצר, הכנסות המדינה בשנה הנוכחית צפויות להסתכם ב-456 מיליארד שקלים. זאת לעומת תחזית הכנסות בגובה 387 מיליארד שקלים בלבד עת שאושר התקציב. קרי: הכנסות המדינה צפויות להיות גבוהות בשבעים מיליארד שקלים לעומת התחזית. הכנסות המדינה ימשיכו לתפוח גם בשנים הקרובות. התחזיות צופות הכנסה בסך 477 מיליארד שקלים ב-2023, 506 מיליארד שקלים ב-2024 ו-534 מיליארד שקלים ב-2025.

האוצר מייעד את עשרות מיליארדי השקלים שנותרו בקופת המדינה להחזרת חובותיה לבנקים זרים. אך ארצות הברית דורשת מישראל (כמו גם ממדינות אחרות בפריפריה הקפיטליסטית) לעשות את מה שהיא עצמה לא מסוגלת. יחס החוב לתוצר של ארה”ב עומד כעת על 133%. החוב של ישראל לעומתה עומד על 73% – נמוך במידה רבה גם מיחס החוב הממוצע במדינות גוש היורו (99%). לכן, כאשר הממשלה טוענת בבכי כי “אין לה” משאבים עבור המורים, צריך לזכור כי “יש לה” (והרבה) עבור פרעון חובותיה לבנקים האמריקאים.

עוד בנושא