תערוכה חדשה של חגית אונמני רובינשטיין בגדה השמאלית: “מראה מראה”

    תערוכתה של חגית אונמני רובינשטיין “מראה מראה” מוצגת בימים אלה במועדון הגדה השמאלית בתל אביב. בתערוכה מאות דיוקנאות עצמיים אותם יצרה האמנית במגוון אמצעים וחומרים. רובינשטיין השתמשה בצבעי פנדה, שמן, מים ובעפרונות צבעוניים, וציירה על ניירות לנגזרות תפירה, בריסטולים שחורים, ניירות עבודת יד צהובים וניירות לבנים.

    החזרה האובססיבית על דימוי יחיד בשיטות שונות ותוך שימוש באמצעים שונים גורמת לחוויית צפייה אינטנסיבית. העבודות מכסות את רוב שטח קירות החלל, וכמעט שלא מותירות מרווח בין ציור אחד למשנהו. כך יצרה האמנית טקסטורה של דיוקנאות על הקיר, כבלשית הממלאת את קירותיה בחומרי החקירה.

    תשומת לב לתאריכים הרשומים על העבודות מגלה כי התערוכה מחולקת לאגפים על בסיס חודשי. התערוכה אינה אוסף עבודות מהסטודיו של רובינשטיין, אלא פרויקט שנמשך לאורך שנים. מפעלה של האמנית החל בסגרים הראשונים בזמן מגיפת הקורונה. בעודה סגורה בביתה, יצרה מרחב עבודה: מראה השעונה על הקיר, כן ציור על הרצפה וחתיכת בד לריפוד הברכיים. בכל יום ציירה רובינשטיין דיוקן עצמי, ציינה עליו תאריך, צילמה אותו והעלתה אותו לרשתות החברתיות. ביום הבא, חזרה על אותו התהליך.

    התערוכה מזכירה מעין “הפנינג” – ז’אנר אמנותי שהתגבש בשנות החמישים בארה”ב, והתמקד בפעולה אותה ביצעו האמן או הקהל. רובינשטיין חזרה על פעולה טקסית יום אחר יום, והקהל צפה בה מביתו במשך שנתיים.

    האופן שבו אמנות נצרכת השתנה במהלך הסגרים. כאשר היו הצופים סגורים בביתם, לא התאפשר להם להגיע לאירועים אמנותיים. העולם התרבותי עבר אליהם מבעד למסך, והמדיה הפכה מתוכן ממוקד לזרם של מידע. חזרתה היומיומית של רובינשטיין על דימוי המשתנה אך השומר על בסיסו ועל חוקיותו התאימה לעולם החדש.

    התמודדותה הטקסית של האמנית עם קשיי תקופת הקורונה מייצרת  הזדהות בקרב הצופה, הנזכר בקשייו האישיים. הוא צופה בתיעוד מאות ימים המעורבבים זה בזה, וכך חוזר לתקופה שחווה בעצמו. רובינשטיין מספקת מבט ממעוף ציפור על  טראומה קולקטיבית זכורה היטב.

    זו יצירה מוצלחת וגם מיצג מוצלח, המבטא רגע היסטורי אישי ומשותף כאחד. רובינשטיין הצליחה לייצג פיסת חיים שחיינו כולנו, ואת הזיכרון הנותר ממנה. זו, בציטוט  מ”המלט” – “התמצית והמיצוי של דברי ימינו”.