בעקבות ספרו של איאן לוסטיק: מפרדיגמה אבודה לפתרון בר-קיימא

“הפרדיגמה האבודה” מאת איאן לוסטיק (רסלינג, 2022, תרגום מאנגלית, 230 עמ’), הוא ספר נוסף בסוגת ההתפכחות מפתרון שתי המדינות. ברשימת הספרים מהשנים האחרונות המציעים מהלך דומה: “הארץ שמעבר להרים” מאת ניר ברעם (2016);  “Beyond The Two-State Solution”  מאת יונתן כותאב (2020).

בספרו מנסה לוסטיק גם הוא לטעון כי חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס גבולות 1967 אינה אפשרית. במקביל, הוא טוען כי מדינה אחת, דו-לאומית ודמוקרטית, אינה פתרון מעשי שיש לקדם, אלא מעין תהליך בלתי נמנע, אליו תגלוש מדינת האפרטהייד הישראלית בהדרגה.

ישראל: יותר מקולוניה אמריקאית?

למסקנתו המופרכת של לוסטיק אתייחס בהמשך הרשימה. לפני כן אסקור את מהלך הדיון המוצג בו. ברובו, מציג הספר סקירה היסטורית נהירה, שבמהלכה מונה המחבר כמה סיבות להתגבשותה של סרבנות השלום הישראלית. בין הסיבות: הפירוש הציוני של זיכרון השואה והברית הצבאית והכלכלית בין ארצות-הברית לישראל. לוסטיק, אקדמאי אמריקאי-יהודי, מרחיב בעניין זה, ומעלה טענה פרובוקטיבית לפיה לא נכון לאפיין את ישראל כ”בסיס אמריקאי” במזרח התיכון. למעשה, הוא טוען, חוגי ימין יהודיים כופים על ארצות  הברית לתמוך בכיבוש באופן שמזיק לא רק לישראל ולפלסטין, אלא גם לאינטרסים המעצמתיים שלה עצמה.

 ללא ניתוח ההווה לא ייתכן ניתוח העתיד

מן ההיסטוריה מזנק הספר לעתיד, וטוען כי הקמת מדינה דו-לאומית בין הים לירדן היא הכרח. בין לבין, ועל אף שהספר מתיימר להציג תוואי לפתרון טריטוריאלי ופוליטי בישראל/פלסטין, מדלג לוסטיק מעל המצב השורר כיום בשטחים הכבושים – בחירה תמוהה ביותר. מונחים כגון מאחזים או מחסומים כלל לא מופיעים בספר. בנוסף, חוטא הניתוח בהתעלמות מוחלטת מגורמים חומריים – הוא אינו מזכיר נדבכים החיוניים לניתוח המציאות בשטחים הכבושים כגון כלכלת הכיבוש, תעשיית הנשק הישראלית והסללת מעמדות נמוכים למגורים בהתנחלויות.

לוסטיק ממשיך בהתעלמותו הבוטה מהיבטים חשובים אלה גם בשרטוט המתווה העתידי המוצע. הספר כלל אינו מעלה את השאלה כיצד ייראו היחסים הכלכליים בין הלאום היהודי העשיר ללאום הפלסטיני המנושל בגבולות מדינה דו-לאומית. זאת, משום שיחסים אלה לא ניתן לדמיין אלא כצורה נוספת של ניצול. אפילו תנועת ה-BDS, אותה סוקר הספר באהדה, מתוארת בו כתנועה רעיונית ודיפלומטית בלבד, ולא כתנועה המקדמת חרם וסנקציות על ישראל במטרה לפגוע בראש ובראשונה בכלכלתה.

פנטזיה נעימה איננה מתווה

ניתוחו של לוסטיק מתקבל על הדעת כל עוד הוא מוצע כחזון פרובוקטיבי אפשרי במסגרת חיבור פוליטי קצר, פולמוסי וברור, ולא כספר מדעי. אולם הדיון הופך מטריד באופן בלתי נסלח כאשר חוזה לוסטיק את עתיד המרחב בעשורים הקרובים. לפיו, כבר כיום שורר בין הים לירדן משטר אחד: מדינת אפרטהייד דו-לאומית. לדעתו, מצב זה אינו יכול להימשך לאורך זמן, משום שהוא נידון להוביל לזהות בין שאיפותיהן של קבוצות יהודיות לבין אלה של קבוצות פלסטיניות שונות, ובכך לחזק את מעמדן של האחרונות.

עם הזמן, חוזה לוסטיק, תאפשר המדינה לפלסטינים לתבוע עוד ועוד זכויות, עד שבהדרגה תהפוך ישראל ממדינה יהודית ודכאנית למדינה דו-לאומית ושוויונית. כך, למשל, מסביר לוסטיק את חיזורי נתניהו ובנט אחר רע”ם כביטוי של מצב דו-לאומי בו נאלץ הימין לתת לגיטימציה לפלסטינים באופן יותר שכיח ומשמעותי מבעבר.

הצגת תרחיש זה לא כגירוי מחשבתי, אלא כתהליך היסטורי בלתי נמנע, הוא ניתוח שאין אלא לכנותו הזוי. נוכח המתח השורר בין יהודים לפלסטינים תחת השלטון הנוכחי – מדוע מניח לוסטיק כי הוא ייפתר דווקא בדמוקרטיזציה, ולא, למשל, במלחמת אזרחים? אלא שכאמור, במסגרת הניתוח מדלג לוסטיק על ההווה, ולכן מתעלם מכך שמערכת היחסים כיום בין ישראלים לפלסטינים אינה מסמנת התקרבות – אלא העמקה של הדיכוי והגזל, דרך חיזוק התנחלויות, הקמת מאחזים ועלייה ברף האלימות.

ספרו של לוסטיק אכן מצליח לגרות את הדמיון בצורה פרובוקטיבית ומרעננת, אולם הוא כלל אינו משכנע בטענתו העיקרית. אם, לפי לוסטיק, מותר להציע פתרונות פוליטיים הגונים שיישומם אינו מציאותי בשלב זה – על אחת כמה וכמה, לא ברור מדוע הוא אינו מקבל את הפתרון הרחוק אך הצודק של שתי מדינות לשני עמים, ישראל ופלסטין.