יו”ר ועד דייגי יפו: אנו נאבקים על הפרנסה ונגד מדיניות משרד החקלאות

בשבועות האחרונים פתח איגוד הדייגים במאבק נגד מדיניות משרד החקלאות בתחום הדייג. על רקע זה, שוחח השבוע “זו הדרך” עם סעדו זינב, יו”ר ועד דייגי יפו.

על מה נאבקים הדייגים?

משרד החקלאות לא מתייחס לדייגים, פוגע בתחום הדייג באמצעות תקנות ומזניח אותו בתקציבים. המשרד לא מתקשר עם הדייגים ולא קשוב לצרכיהם, אלא רואה אותם כעבריינים. בעבר היה המשרד מקצה תקציבים, בין השאר להחלפת מנועים ולתחזוקת סירות ומעגנים. התקציבים האלה כבר לא מועברים בעשר השנים האחרונות.

אנחנו מוחים כעת נגד הרפורמה שהחלה ב-2016, במסגרתה עוצר משרד החקלאות את הדייג לחודשיים או חודשיים וחצי, בשיא העונה. כיצד אנחנו אמורים לפרנס את משפחותינו כשלא מאפשרים לנו לעבוד? לאחר מאבקים והפגנות, במשך שנתיים קיבלנו פיצויים עלובים בסך 5,000 שקל לדייג עבור חודשיים של איסור עבודה. 2,500 שקל בחודש זה פחות ממחצית שכר המינימום, וזה לא מספיק לשום דבר. בעקבות עתירה לבג”ץ, הפיצויים עלו ל-6,000 שקל לחודשיים וחצי.

משרד החקלאות מתייחס אלינו כאילו הוא עושה לנו טובה, כאשר את הקיבוצים שמגדלים דגים בבריכות הוא מסבסד ב-35 מיליון שקל בשנה. עד כה הם קיבלו כבר רבע מיליארד שקל. אולי הסיבה היא שאנחנו שחורים והם לבנים.

לטענת משרד החקלאות, מטרת הרפורמה היא להגן על הסביבה הימית…

אנחנו לא מתנגדים לעצירת הדייג, אבל דורשים שישלמו לנו פיצויים שמאפשרים להתקיים – לכל הפחות שכר מינימום. דייג הוא ענף עונתי, ועצירה כפויה באמצע העונה היא הרסנית לדייגים. צריך לשמור על צבי הים, אבל חשוב יותר לשמור על חיים של אנשים.

הטענה שמשרד החקלאות פועל כביכול משיקולים סביבתיים היא שגויה. אלה שפוגעים בסביבה באמת אינם הדייגים, אלא הטייקונים של הגז. הם מזהמים את הים ומבצעים עבודות באמצעות פיצוצים וחפירות, ואותם איש אינו מנסה לעצור. לדעתי, הם אלה שעומדים מאחורי הקמפיין נגד הדייגים. הם מפעילים לחצים כבדים על משרד החקלאות, ומשלמים לתקשורת כדי שתציג את הדייגים בתור מפגע סביבתי.

אסדות הגז גם הגבילו את שטח הדייג שלנו. כיום אסור לנו להתקרב לאסדה יותר ממייל וחצי (כשלושה ק”מ). הטייקונים רוצים לסלק אותנו ולהרוס את ענף הדייג כדי שלא נפריע להם להניח צינורות. חשוב לציין שההשפעה של עצירת הדייג על אוכלוסיית הדגים מוגבלת. דגים לא נשארים במקום. כשאנחנו לא רשאים לדוג, הדייגים בלבנון ובעזה נהנים. לדגים זה לא עוזר.

כיצד נראה שיתוף הפעולה בין ערבים ויהודים באיגוד הדייגים?

איגוד הדייגים מייצג 1,000 משפחות דייגים, יהודים וערבים. כולנו בסירה אחת, באשקלון או ביפו או בג’סר א-זרקא. זה לא דו-קיום, אלא הקיום בעצמו. כולנו תורמים לחברה, ואין בינינו הבדלים לאומיים או מחלוקות על רקע לאומי. אנחנו אוכלים יחד, עובדים יחד ונאבקים יחד. זה נמשך כך כבר כמה דורות. האפליה היא נגד הדייגים בכלל, ולא נגד ערבים או יהודים.

בזמן שהדייג המקומי מוקפא, הייבוא גובר…

הדייג המקומי לא מספק את הביקוש של האוכלוסייה בארץ, ולכן אנחנו לא מתנגדים באופן גורף לייבוא. אבל הרפורמה של משרד החקלאות עלולה לחסל את ענף הדייג, ומי שירוויח מכך הם היבואנים, על חשבון הדייגים המקומיים. חשוב לשמור על ענף הדייג בישראל, שמספק לתושבי המדינה מזון טרי, דגים מקומיים. במקום להיאבק בנו, צריך שר החקלאות לעמוד לצדנו, הדייגים, ולייצג את האינטרסים שלנו ולא של הטייקונים.