fbpx

המאבק נמשך: ריאיון על יום האדמה עם יו"ר ועדת המעקב העליונה מוחמד ברכה

על לקחי יום האדמה, מדיניות ממשלת בנט, כנופיות הימין הקיצוני ותפקידה של השותפות היהודית-ערבית

האירועים לציון יום האדמה נערכו בימים האחרונים בגליל, במשולש ובנגב. השבוע ראיין "זו הדרך" את יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, מוחמד ברכה, לרגל מלאות 46 שנה לציון יום האדמה.

אלו לקחים מיום האדמה ב-1976 יסייעו למאבקים בימינו?

יום האדמה נחקק בספר המאבקים של האזרחים הערבים בישראל כיום שבו התאחדה האוכלוסייה בשביתה כללית כדי להגן מהפקעה על האדמות באזור אלבטוף – סכנין, עראבה ודיר חנא. באותו יום החליטו השלטונות להטביע את המחאה הציבורית הלגיטימית הדמוקרטית בדם ורצחו שישה אזרחים ערבים, פצעו עשרות ועצרו מאות. לכן אנחנו מציינים את יום האדמה כיום זיכרון לחללים.

אך יום האדמה הוא לא רק יום זיכרון, אלא יום של מאבק. ממשלות ישראל לדורותיהן מספקות לנו מדי יום ומדי שעה סיבות להמשיך במאבק. בשנים האחרונות מתמקד המאבק בקרקע בנגב, שם מפקיעות הרשויות חלקות, משמידות יבולים ומנהלות מסע רדיפה בלתי-פוסק נגד האזרחים הערבים. נוסף לכך הן ניסו ומנסות להדביק לתושבים הערבים תווית של טרוריסטים. אך מי שמנהלת מדיניות של טרור בנגב זו הממשלה, ולא האזרחים שמגנים על בתיהם. בשנה שעברה הרסה ממשלת ישראל בנגב בממוצע מבנה כל שש שעות. זה נתון לא-יאמן, ואי אפשר לדמיין מקום בעולם בו מתרחש דבר כזה שלא במסגרת מלחמה. המדינה, כך נראה, הכריזה מלחמת חורמה על תושבי הנגב.

מדוע היא עושה זאת? משום שלא נותרו לה קרקעות להפקיע בגליל ובמשולש. היישובים הערביים מתפקעים מדוחק ומצפיפות, מה שגורם לתופעות חברתיות קשות כמו אלימות וסכסוכים. הקרקע העיקרית שנמצאת כיום ברשות האזרחים הערבים היא בנגב, ולכן זו זירת המאבק העיקרית.

האם חברותה של רע"מ בקואליציה חוללה שינוי במדיניות הממשלה הנוכחית ביחס לנגב?

אני מזהה שינוי – אך לרעה. המתקפה על הנגב היא קשה ויומיומית. התופעה אינה חדשה, אך מאז תחילת כהונתה של הממשלה החדשה המצב החמיר יותר. ראיה לכך היא ההסתה המתמדת של השרה שקד, שמנהלת מלחמת "שחרור" של הנגב מבעליו הלגיטימיים – האזרחים הערבים-הבדואים.

גם התוכנית של רע"מ להכרה ביישובים בלתי-מוכרים היא מצג שווא. לדוגמא, לתושבי הכפר סעווה, בו נערכה העצרת של יום האדמה השנה, יש כ-12 אלף דונם. כאשר הממשלה מדברת על הכרה בכפר, מדובר למעשה בקיבוץ כל האנשים הללו בשטח קטן שלא יעלה על 2,000-1,500 דונם. כלומר, ההכרה היא בפועל מכשיר לריכוז אוכלוסייה ולהפקעת קרקע. כשאנחנו דורשים להכיר ביישובים המשמעות היא להכיר בהם יחד עם אדמותיהם, ולא לאפשר את ההפקעה. למרבה הצער, רע"מ נופלת בפח הזה ומנסה להציג את ההכרה כהישג, שעה שמדובר למעשה בנישול התושבים.

כיצד יש להגיב להקמה של התארגנויות חמושות של הימין הקיצוני בנגב ובלוד?

ראשית פעילותן של הכנופיות האלה הייתה בשטחים הכבושים בגדה המערבית. כנופיות של מתנחלים פגעו ביבולים, בעצי זית ובבני אדם. הניסיון הנפשע הזה יושם במאי האחרון בערים המעורבות, ובעיקר בלוד. כעת מנסים להפוך את הכנופיות הללו לתופעה כלל-ארצית. התבשרנו לאחרונה על הקמת כנופיית "בראל" בנגב, כנופיה אחרת בלוד וכנופיות נוספות. כולן טוענות שהן פועלות בתיאום ובשיתוף עם המשטרה. כלומר, המדינה והמשטרה מאצילות מכוחן לאותן כנופיות על מנת לאפשר את פשעיהן מבלי שהמבצעים ישאו באחריות.

הסדר כזה הוא תופעה מוכרת בעולם, ולא המצאה ישראלית. גם קבוצות ניאו-נאציות באירופה שמתנכלות לכהי-עור ולזרים, או הקו-קלוקס-קלאן בארה"ב שהתנכלו לשחורים, ליהודים ולנשים, עשו זאת בחסות המדינה או השלטון המקומי. טיפוח כנופיות זו הכרזת מלחמה על שלומם הקולקטיבי של האזרחים הערבים. אנחנו כמובן לא יכולים להיגרר למחוזות האלה בשום פנים ואופן, ואנו דורשים שהמדינה תמלא את תפקידה בהגנה על כלל האזרחים.

מה תפקידה של השותפות הערבית-יהודית במאבק נגד הפקעת אדמות?

בעצרת לציון יום האדמה שנערכה בנגב נמלאתי הערכה גדולה לחברים היהודים שבאו להשתתף, ולא רק להזדהות, במאבקם של ערביי הנגב. אני חושב שלשותפות היהודית-ערבית במאבק תפקיד מכריע, ובכוחה להראות שיש ציבור רחב שמתנגד למדיניות הממשלה ולפעילותן של הקבוצות הפשיסטיות.

המאבק היהודי-ערבי בסוגיית השוויון האזרחי והלאומי של האוכלוסייה הערבית הוא עניין בעל חשיבות רבה לאינטרסים של ערבים ויהודים כאחד. אנחנו מתנגדים לצביעות השוררת במחוזות מסוימים בפוליטיקה הישראלית, כמו אצל אלה המזדעזעים מטורי הפליטים באוקראינה ובה בעת מנציחים את הפליטות הפלסטינית ואת ההתנכלות לעם הפלסטיני.

הזכרת גם את מצבה של האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות…

כפי שאמרתי קודם, המאבק העיקרי של האוכלוסייה הערבית מתמקד כיום בנגב. אולם מייד לאחר המתקפה על הנגב, ולא פחות מסוכנת ממנו, החריפה המתקפה הכוללת על האזרחים הערבים בערים המעורבות. יש ניסיון לקעקע את המבנה החברתי באמצעות החדרת פשע וסמים. קיימת בהן מצוקת דיור איומה שמאיימת לדחוק את התושבים אל מחוץ לערים אלה. יש כנופיות פשיסטיות שמסתובבות עם נשק, כפי שראינו במאי האחרון, והסתה פרועה שמובלת בידי גורמים שלטוניים וחוץ-שלטוניים. בערים אלה, מצבה של מערכת החינוך, למעט בתי הספר הפרטיים, רעוע.

לכן, המצב ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו, ובמידה מסוימת גם בחיפה, הוא מצב נפיץ ומסוכן ביותר. אין ספק שהמצוקה הכוללת יוצרת בקרב התושבים הערבים כיסים רבים של תסכול ושל זעם. את הרגשות הללו צריך לבטא במאבק דמוקרטי, ודווקא בערים האלה – בשיתוף פעולה עם גורמים בחברה היהודית.

יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, מוחמד ברכה (צילום: אל-אתיחאד)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן