שנתון החברה הערבית: 95% מהישובים הערביים נמצאים בארבעת האשכולות הנמוכים ביותר

95 אחוז מהישובים הערביים נמצאים בארבעת האשכולות החברתיות-כלכליות הנמוכים. כך עולה משנתון החברה הערבית של המכון הישראלי לדמוקרטיה היוצא לאור זו השנה הראשונה. השנתון שפורסם ביום חמישי האחרון סוקר את השינויים שחלו בעשורים האחרונים בחברה הערבית בישראל בתחומים מגוונים, בהם החינוך, התעסוקה, אורח החיים. נתוני שנתון החברה הערבית מתבססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרדי ורשויות ממשלה, הביטוח הלאומי, אגודת הגליל וקרן אברהם.

עורכי שנתון החברה הערבית, ד”ר נסרין חדאד חאג’ יחיא, ד”ר מוחמד ח’לאילה וד”ר אריק רודניצקי ציינו כי “שינויים פנימיים שעוברים בשנים האחרונות על החברה הערבית מקבלים ביטוי מובהק במספרים ובנתונים המוצגים בשנתון. העלייה ברמת החיים, בתוחלת החיים וברמת ההשכלה, ובצדם הירידה בשיעורי הפריון, שינוי מבנה המשפחה הערבית, והשאיפה לממש שאיפות אינדיבידואליות על חשבון ערכים קולקטיביים אשר מוצאים את ביטויים, בין היתר, בעלייה בהיקף האלימות והפשיעה – כל אלה מערערים דפוסים מסורתיים מן העבר ומטלטלים את החברה הערבית. בסופו של דבר, מאחורי המספרים נמצאים אנשים, שהם כחמישית מאזרחי המדינה”.

האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל מונה כ-1,6 נפש, המהווים כ-17  מאזרחי ישראל. בצפון הארץ מתגוררים 51.6% מהאזרחים הערבים, במשולש 19.7%, בנגב 17.5%, בערים המעורבות (עכו, חיפה, יפו, רמלה, לוד, נוף הגליל ומעלות-תרשיחא) 8.3%, בפרוזדור ירושלים (כולל מערב ירושלים וללא מזרח העיר שתחת כיבוש) 1.1% ובשאר חלקי הארץ 1.8%.

כמחצית מתגוררים במועצות מקומיות ורובם המכריע ב-69 מועצות מקומיות ערביות. 41% מהאזרחים הערבים מתגוררים ביישובים עירוניים, כאשר רובם ב-12 ערים ערביות וב-7 ערים מעורבות, וחלק מצומצם בערים שרוב אוכלוסייתן יהודי. 5.5% מהאזרחים הערבים מתגוררים ב-47 יישובים כפריים קטנים המשולבים במועצות אזוריות. היתר, כ-4%, מתגוררים ביישובים חסרי מעמד מוניציפלי הידועים בכינוי “כפרים לא מוכרים”, מרביתם בנגב. בסך הכול יש 163 יישובים שכל תושביהם הם ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל.

עוד עולה מהשנתון שבין השנים 1995 ל-2002 ירד שיעור התעסוקה של גברים ערבים באופן עקבי ביותר מ-10%, מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החל להתאושש, בשנים 2017–2019 נרשמה ירידה מתונה בשיעור התעסוקה, ובשנת 2020 עם פרוץ משבר הקורונה, ירד בחדות שיעור התעסוקה של גברים ערבים לשפל של 69.3%. בשונה לעובדים הערבים, גם שיעורי התעסוקה של נשים ערביות עלו בעקביות מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. משנת 2001, אז עמד שיעור התעסוקה של נשים ערביות על 19.8%, ועד שנת 2018 שיעור התעסוקה כמעט הכפיל את עצמו והגיע ל-38.2%.

למרות העלייה שנרשמה בשכר הנומינלי הממוצע בין השנים 2018-2008 בקרב האוכלוסייה הערבית, העלייה באוכלוסייה היהודית הייתה גדולה יותר והפערים בין האוכלוסיות התרחבו. התרחב הפער בין נשים ערביות ליהודיות באותן שנים, כאשר השכר הממוצע של נשים יהודיות היה גבוה יותר מזה של נשים ערביות בפער שעלה מ-56% ב-2008 ל-61% ב-2018. בקרב גברים הצטמצם הפער מ-85% ב-2008 ל-77% ב-2018 לטובת גברים יהודים. כמעט מחצית העובדים הערבים מועסקים בענפי הבינוי, המסחר והאירוח, שבהם השכר הממוצע נמוך. גם נשים ערביות מרוכזות בענפי תעסוקה שהשכר בהם נמוך מן הממוצע. כמחצית מהנשים הערביות עובדות בתחום החינוך או בשירותי הבריאות והרווחה.

פרק בשנתון מוקדש לאלימות בחברה הערבית. אירועי הירי בחברה הערבית לשנת 2020 היוו 92% מכלל אירועי הירי בשנה זו, ועמדו על 1,673 – הרעה משמעותית מ-921 אירועי ירי בשנת 2017 (גידול של 44%). מספר העצורים בקרב האוכלוסייה הערבית בשנת 2020 עמד על כ-28 אלף המהווים כ-60% מכלל העצורים. זאת לעומת כ-15 אלף בקרב האוכלוסייה היהודית, המהווים 33%. מספר התיקים שנפתחו בפועל כנגד ערבים נמוך יותר ועמד על 38% מסך כלל התיקים בשנת 2020, וגבוה משמעותית משיעורם באוכלוסייה.

הדו”ח החדש עולה כי בעשור האחרון נרשם גידול ניכר במספר הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה. שיעור מקבלי תואר ראשון בחברה הערבית עלה מ-10.3% בשנת 2007 ל-13.6% מתוך כלל הסטודנטים בשנת 2019. בתואר השני העלייה גבוהה הרבה יותר: מ-4.9% בשנת 2007 ל-12.4% בשנת 2019. בתואר השלישי יש עלייה מ-2.8% בשנת 2007 ל-6% בשנת 2019.

עלייה משמעותית בלומדים לתחומי מדעי המחשב מ-6.9% בשנת 1999 ל-16.3% בשנת 2019. בהתאם, חלה עלייה חדה בשיעור הערבים המועסקים במקצועות ההיי טק בשנים האחרונות. בנוסף, חל גידול משמעותי בשיעור הסטודנטים הערבים הלומדים רפואה מ-8.2% ל-12% ובמקצועות הפרא-רפואיים מ-10.8% ליותר מרבע (26.7%) בשנים אלה. לצד זאת, נראית עלייה בשיעור הסטודנטים להוראה, מ-11.8% ב-1999 ל-22% ב-2019.