המתיחות באוקראינה: רוחות מלחמה ממערב

בחודש האחרון מלאה התקשורת הממסדית בישראל שיח על המלחמה הצפויה באוקראינה. מי שניזון מאמצעי תקשורת אלה, בעברית או באנגלית, ישתכנע כנראה כי רוסיה מתכננת לפתוח במלחמת עולם שלישית. אך האם כך פני הדברים בשטח?

לפני כשנתיים, עם היבחרו של וולודימיר זלנסקי לנשיאות אוקראינה, התעוררו במדינה תקוות כי יפתח במשא ומתן לשלום עם הרפובליקות הבדלניות בדונבס שבמזרח המדינה. אך תקוות אלה נתבדו במהרה. תחת זאת פנה הנשיא החדש במרוץ לימין, תוך שהוא מתחרה בקודמו בתפקיד פטרו פורושנקו וקורץ לימין הפאשיסטי, המאתגר אותו מאז תחילת נשיאותו.

בשנה האחרונה נראה כי זלנסקי חותר למלחמה נגד הרפובליקות הבדלניות. צבא אוקראינה פתח בתנופת התחמשות והכניס כוחות לאזורים המפורזים שנקבעו בפרוטוקול מינסק (הסכם שביתת הנשק שסיים את המלחמה בדונבס ב-2015). בצד זאת השמיע זלנסקי הצהרות לוחמניות רבות. אחת לכמה שבועות ביקר הנשיא ביחידות צבאיות והצהיר שלא יחתום על הסכמי הפסקת אש נוספים הוא התחייב כי הרפובליקות הבדלניות יחזרו לאוקראינה עוד בתקופת נשיאותו. בצד זאת פעל זלנסקי בשנים האחרונות להידוק הקשרים עם ברית נאט”ו, ואף הגיש בקשה רשמית להצטרף אליה. זלנסקי אף הזמין כוחות אמריקאיים וכוחות נאט”ו אחרים “להתארח” בשטחה של אוקראינה.

צעדיו הלוחמניים של זלנסקי, ובראשם הדהרה לזרועותיה של נאט”ו, הם הרקע למשבר הנוכחי. מזה שנים מזהירה רוסיה כי הכנסת כוחות זרים לאזורים שהיו בתחום ברית המועצות לשעבר היא קו אדום עבורה. הקרמלין הודיע מפורשות כי חימוש אוקראינה כמוצב צבאי של נאט”ו יגרור תגובה צבאית מצדו.

כדי להבין את הרקע למשבר הנוכחי באוקראינה, יש להתייחס גם למצבה הגיאו-פוליטי של רוסיה ביחס למערב. בשנים האחרונות גובר שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיחוד האירופי, בייחוד במישור הכלכלי.  הביטוי הבולט ביותר לכך הוא הנחת קו הצינור “נורד-סטרים” לייצוא גז רוסי לגרמניה, וממנה – לשאר מדינות אירופה. ארה”ב אינה רואה שיתוף פעולה זה בעין יפה, ומעוניינת לקטוע את התחממות היחסים בין רוסיה לאיחוד האירופי.

למי, אפוא, יש אינטרס בהצתת מלחמה באוקראינה? לעם האוקראיני, החווה משבר כלכלי קשה כמו גם משבר פוליטי מתמשך, בוודאי אין אינטרס בכך. גם לעם הרוסי, אשר חווה באופן קשה ביותר את משבר הקורונה ונגזרותיו החברתיות והכלכליות, אין מה להרוויח ממלחמה.

מי שמקוות להרוויח ממלחמה אזורית הן האליטות בקייב ובוושינגטון. הממשל בקייב, שהתמיכה הציבורית בו הידרדרה לשפל על רקע המשבר הכלכלי והפוליטי, מעוניין במלחמה שתאחד את העם סביב הנשיא זלנסקי ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של האופוזיציה – התומכת בשלום עם רוסיה ובהידוק היחסים עמה. ארה”ב, מצדה, מבקשת לשמר את הבידוד הבינלאומי של רוסיה. כמו כן שואף ממשל ביידן, שספג מבוכה עם הנסיגה המביכה מאפגניסטן, לשקם את תדמיתו באמצעות הצלחה מדינית מול רוסיה.

לממשל הרוסי, לעומת זאת, אין אינטרס בהחרפת המשבר באוקראינה – כפי שאין לו אינטרס במציאת פתרון פוליטי קבוע לרפובליקות הבדלניות. מבחינת בעלי ההון הרוסים, המצב הנוכחי ברפובליקות הבדלניות הוא הטוב שבכל העולמות: הוא מאפשר להם להמשיך לנצל את תושבי האזור ולשדוד את משאביו הטבעיים הרבים ללא תחרות מצד הבורגנות האוקראינית או תאגידים מערביים. כמו כן, בשנים האחרונות עלה בידי רוסיה לפרוץ מבידודה הבינלאומי ואף להסיר חלק מהסנקציות שהוטלו עליה ב-2014. הקרמלין מעוניין מאוד לשמור על הישגים אלה, במיוחד נוכח שיתופי הפעולה הכלכליים עם האיחוד האירופי.

רוחות המלחמה באוקראינה נושבות ממערב. אלה רוחות של מלחמה אימפריאליסטית, המשרתת את האינטרסים של משטרי ההון. כאנשי שמאל עלינו לאמץ עמדה המתנגדת למלחמה אזורית ולכוחות המחוללים אותה: הפאשיזם האוקראיני והאימפריאליזם המערבי. בצד זאת, אל לנו להעלים עין מאופיו הריאקציוני של האימפריאליזם הרוסי, המבקש להרחיב את השפעתו האזורית למען האינטרסים של בעלי ההון בארצו.

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/110335