הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן והשלכותיה על ישראל: בפוליטיקה אין ריק

ישראל חושבת את עצמה למעצמה, אך תלויה לחלוטין בארצות-הברית. אחרי הפעולה ביוני נגד חמאס בעזה מיהר גנץ לארה”ב, כדי לשנורר מענק מיוחד של מיליארד דולר להשלמת מלאי טילי טמיר שאזלו לכיפות הברזל של המעצמה האזורית.

חשוב להבין שחילוף ההנהגה בישראל לא היה רק פרי תהליך פנימי אלא נבע גם מאילוץ חיצוני. משנבחר ביידן נחרץ גורלו של ביבי, שהפך עצמו אויב הדמוקרטים. הנשיא החדש לא נתן בו אמון ולא רצה לעבוד איתו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה נתק כזה, שכן הוא מסכן את היחסים עם הנשיאות, עם בתי-המחוקקים ועם הממסד הפוליטי של יהדות ארה”ב. מסיבה זו ביבי חייב היה ללכת, ואכן הלך. היחסים ההדוקים בין הממסדים הביטחוניים האמריקאי והישראלי תוחזקו בתקופה זו של “בין השמשות” בידי גנץ ואשכנזי.

התמנותו של בנט לא הושלמה עם בחירתו בכנסת, אלא רק אחרי הסמכת מינויו גם בארה”ב. זו הייתה המשמעות הסמלית, של כוס הקפה אצל “האדון” בחדר הסגלגל בבית הלבן בשבוע שעבר. לנסיעת ההכתרה של בנט קדמו מינויים חדשים וג’סטות שנועדו לרצות את ביידן: שגריר חדש בוושינגטון, ראש חדש למל”ל, ראש חדש לשב”כ, יועצים חדשים לרה”מ. כמו כן נדחו, בינתיים, הקמת ההתנחלות אביתר והפינויים משייח’ ג’ראח ומסילוואן, ורוסנה הביקורת כלפי האפשרות של פתיחת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים. כמו כן נערכה, לראשונה מזה עשר שנים, פגישה של גנץ עם נשיא הרשות הפלסטינית עבאס. בימין הקיצוני מעלילים גם שניתנו הנחיות “מלמעלה” לריסון הפתיחה באש חיה נגד מפגינים בגבול עם עזה – מי יודע?

חבלי הלידה של שלטון אחר בישראל עדיין רחוקים. גוש הליכוד והמפלגות שקשרו עצמן אליו לא התפרק. הן עדיין רוב, גם אם אין להן רוב. הגדרות סדר היום של מדינת ישראל לא השתנו: הניאו-ליברליזם, הפופוליזם הזהותני מחרחר השנאה, הייהוד וההתנחלות, שיח המשיחיות והגזענות, המלחמה עם איראן… כולם נותרו. התקציב טרם אושר ולכידותו של בלוק “רק לא ביבי” עד לסיום הקדנציה לא מובטחת.

צחוק הגורל הוא שעלייתו של בנט לרגל לוושינגטון הצטלבה עם יציאתה הבהולה של ארה”ב מאפגניסטן. ישראל, שמצפה מארה”ב להיות לה בת ברית ביום פקודה, חתרה לחדש הסכם חסות עם מי שניסתה לפני שבוע לחלץ את עצמה, בשן ועין, מכאבול. עוד לא ברור מה יהיו ההשלכות של הקריסה באפגניסטאן על המשך נשיאות ביידן ועל בחירות הביניים בארה”ב בשנה הבאה, ומכאן – על הרכב בתי הנבחרים ועל יכולתו של ביידן להגשים רפורמות שהבטיח לציבור בארה”ב. מעמדו בדעת הקהל בארה”ב נמצא כרגע בשפל מאז בחירתו. ייקשה מאוד על ביידן, לאחר שיצא מאפגניסטאן, להיכנס להרפתקה צבאית חדשה – למשל באיראן.

קריסתה של דוקטרינת בוש

כניסת ארה”ב למלחמה באפגניסטן בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, כשהטאליבן העניק מקלט לאל-קאעידה, זכתה בשעתה בתמיכה רחבה בעולם. ג’ורג’ בוש ניצל את הפחד והזעם נגד אל-קאעידה כדי להצדיק התערבות אמריקנית במדינות רבות אחרות. “דוקטרינת בוש” (2002) הגדירה את זכות ההתערבות הצבאית של ארה”ב באופן עמום ורחב. בוש טבע את המושג “ציר הרשע” וכלל בו את צפון קוריאה, קובה, עיראק, איראן, סוריה ולוב. הוא איים שארה”ב תפתח במלחמה נגד הטרור ונגד מדינות “פורעות חוק” הפועלות להשגת נשק להשמדה המונית. הוא הבטיח שארה”ב תקדם, בשם הביטחון הלאומי, את “הדמוקרטיה” ואת “החירות” בעולם. ישראל ניצלה את דוקטרינת בוש כדי לכלול בה את יריבותיה הערביות, וכדי לשכנע את ארה”ב לפעול נגדן. היציאה מכאבול מסמלת את סוף דוקטרינת בוש.

ההחלטות של טראמפ ושל ביידן לצאת מאפגניסטן, מעיראק ומסוריה נתקבלו לא בגלל נקיפות מצפון, אלא בשל אי-יכולתם להמשיך במלחמה ללא מטרה וללא סוף. מלחמות עיראק ואפגניסטן עלו לארה”ב יותר משישה טריליון דולר. רבים הרוויחו אמנם מהמלחמה, אך היא עיוותה את הקצאת המשאבים בארה”ב ואת קצב הצמיחה הכלכלית וכיווניה. ארה”ב היא עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, אך פער יתרונה מצטמצם: תשתיותיה מיושנות, מוכנותה למשברים בריאותיים וסביבתיים מפגרת, הפערים החברתיים בתוכה עצומים והלכידות הפנימית שלה בשפל. תקופת טראמפ הראתה, קבל עולם, את חולשת ארה”ב בתחומים רבים. ארה”ב מתכנסת עתה פנימה כי מדיניות “השוטר העולמי” כשלה והיא אינה יכולה להמשיך בה.

כעשרים שנה אחרי דוקטרינת בוש, ארגון דאעש-ח’ורסאן, צאצא של אל-קאעידה, עדיין פעיל באפגניסטן ובפקיסטן. באוגוסט נהרגו 13 חיילים אמריקאים ו-169 אזרחים אפגנים בפיגוע התאבדות שיזם ארגון זה בשדה התעופה של כאבול. זה המספר הגבוה ביותר של חיילים הרוגים שספגה ארה”ב באירוע בודד באפגניסטאן מאז 2011. דוקטרינת בוש כשלה. מחירה לעולם היה כבד מאוד.

בעלות הברית חוששות

בטאיוואן, בדרום קוריאה ובישראל, בעלות הברית של ארה”ב המצויות בסכסוכים מתמשכים, מתעורר חשש שאין די בתלותן הנוכחית בארה”ב. בכולן מחפשים המנהיגים בריתות חדשות, בכולן הועלו התקציבים הצבאיים וכולן מייחלות להידוק הקשר עם צבא ארה”ב.

בקרב בעלות בריתה של ארה”ב גוברת הביקורת על התנהלותה כהגמון. בעוד ארה”ב דורשת מהן תמיכה איתנה בהחלטותיה הפוליטיות והצבאיות, היא אינה משתפת אותן בהחלטותיה לשנות את מדיניותה. אופן היציאה מאפגניסטן והחד-צדדיות בשבירת הסכם הגרעין עם איראן לא היו מקובלות על רבות מבעלות בריתה של ארה”ב. הסנקציות על איראן פגעו ישירות באינטרסים הכלכליים שלהן. מלחמות שנגרמו כתוצאה מדוקטרינת בוש גרמו בארצות רבות באירופה לבעיית פליטים, המערערת את הסדר החברתי והפוליטי. בעלות הברית של ארה”ב, מלבד ישראל, לא יגררו שוב בקלות להרפתקאות אמריקאיות חדשות.

בפוליטיקה אין ואקום. אם תצא ארה”ב מעיראק ומסוריה תגברנה בהן השפעות אחרות: רוסיה, סין, טורקיה ואיראן – לכולן תהיה השפעה גדולה באזורנו. הממסד הישראלי חושש מאוד מהשינויים באזור. בשני נושאים אין לישראל תחליף לתמיכה שקיבלה עד כה מארה”ב: בהמשך הכיבוש ובנטרול איראן. יש רק דרך אחת, שישראל מסרבת לעלות עליה: לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני פתרון צודק של שתי מדינות זו בצד זו. זה כנראה לא יקרה בכהונת הממשלה הנוכחית.