מת ב-27 באוגוסט 1963 וויליאם דה בויס;הוגה דעות ומנהיג שהניח את היסודות למאבק לשיווין לשחורים בארה”ב

ב-27 באוגוסט 1963 מת בגאנה במערב אפריקה, וויליאם אדוארד בורגהרד דו בויס, היסטוריון, סוציולוג והוגה פוסט קולוניאלי אמריקאי. פעילותו האינטלקטואלית, הפוליטית והחברתית של דה בויס הניחה את היסודות והתשתית למאבק למען שיווין לשחורים בארה”ב בראשית שנות ה60′ של המאה 20′.

דו בויז נולד במסצ’וסטס ב-1868 לקהילה קטנה מאוד של שחורים חופשיים, סבו מצד אמו היה עבד יליד מערב אפריקה למשפחת קולוניאליסטים מהולנד, סבו מצד אביו היה צרפתי-אמריקאי ואביו היה ממזר שנולד כתוצאה מיחסיו עם שפחה משוחררת בהאיטי. בין השנים 1885 ל-1888 למד באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שבטנסי. שם נתקל בחוקי ג’ים קרואו שכפו הפרדה גזעית. במסעותיו בדרום ארצות הברית נתקל בגזענות ממוסדת ובמעשי לינץ’ המוניים של לבנים בשחורים.

לאחר סיום לימודיו, עסק דו בויז בהוראה ובמחקר במספר אוניברסיטאות וממוסדות לימוד. אחת מעבודותיו הראשונות הייתה מחקר-שדה סוציולוגי על שכונות השחורים בפילדלפיה שהתקיים ב-1896, אותה פרסם במסגרת אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1898 בכותרת The Philadelphia Negro, היה זה המחקר האקדמי הראשון שנושאו היה אוכלוסיית השחורים בארצות הברית. ב-1897 דחה את הצעתו של פרדריק דאגלס לפיה על השחורים לחתור להיטמעות בחברה הלבנה. כנגד זאת טען דו בויז שעל השחורים לחתור למחקר תרבותם-שלהם וליצירה חברתית ותרבותית נבדלת וגאה תוך אימוץ המורשת האפריקאית.
ב-23 באפריל 1899, בעת שהותו באטלנטה, ג’ורג’יה כמרצה להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה, הזדעזע דו בויז עמוקות ממעשה הלינץ’ של סאם הוסה, אפרו-אמריקאי בן 24 שהוצא להורג במכות, נתלה ונשרף על ידי המון שאף ביתר לאחר מכן את גופתו בחשד שרצח את מעסיקו. האירוע שינה את כיוון פעולתו של דו בויז מהתמקדות בעיסוק אקדמי וכתיבת מאמרים ללקיחת עמדת מנהיגותית אקטיבית.

ב-12 בפברואר 1909 ייסדו ראשי תנועת הניאגרה וליברלים לבנים (רבים מהם יהודים) את “האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים” (NAACP), המילה “צבעונים” הוכנסה לפי דרישתו של דו בויז כתחליף למילה “שחורים” (Blacks) או “כושים” (Negro). במאי התכנסה בניו יורק הוועידה הלאומית של השחורים (National Negro Conference) בה התמנה דו בויז למנהל הפרסום והמחקר של האיגוד. בתפקידו זה, אותו מילא עד 1934 היה עורך כתב העת “The Crisis: A Record of the Darker Races” ומילא תפקיד חשוב בעידוד אמנים וסופרים שחורים לפרסם את עבודותיהם במה שכונה “הרנסאנס של הארלם” אותו הגדיר במאמר “A Negro Art Renaissance”.

אחד הנושאים העיקריים אותם חזר ותיאר דו בויז ונגדם מחה היה תופעת הלינץ’ ובפרט העובדה שמבצעי לינץ’ שביצעו פשעים חמורים לאור היום מעולם לא הועמדו לדין בדרום ארצות הברית. במסגרת זו הוביל מסע להחרמת סרט הראינוע “הולדתה של אומה” המעלה על נס את תנועת הקו קלוקס קלאן. דו בויז מחה כנגד המפלגה הדמוקרטית שנסמכה על כוחם של נציגי המפלגה ממדינות הדרום ולפיכך חסמה כל חקיקה נגד מעשי לינץ’ בקונגרס ולא נרתע מפרסום תמונות קשות של לינץ’ על גבי דפי ה-The Crisis.
בקיץ 1917, בשל שביתה בסנט לואיס, גויסו פועלים אפרו-אמריקאים למלא את מקומם של פועלים לבנים שובתים. הדבר עורר גל מהומות (East St. Louis Riot) בהם נהרגו עשרות שחורים. בתגובה פרסם דו בויז את המאמר “The Massacre of East St. Louis” (טבח מזרח סנט לואיס) והוביל ב-28 ביולי מצעד מחאה שקט של 9,000 שחורים בשדרה החמישית בניו יורק.

עם תחילת המלחמה הקרה עשו בכירי ה-NAACP כל מאמץ להבדילם ממגמות קומוניסטיות ולהרחיק חברים בעלי נטייה קומוניסטית משורות ההנהגה. עם זאת, דו בויז המשיך לקיים פגישות עם קומוניסטים ידועים מחוג ידידיו כפול רובסון, הווארד פאסט ושירלי גרהאם (אותה נשא לאשה ב-1951). מול מתנגדיו טען שהוא אינו קומוניסט, אך מאמין שקרל מרקס צדק ושהקפיטליזם הוא אביהם של הגזענות, האפליה והעוני ושהמרקסיזם טומן בחובו סיכוי לשוויון, גם אם לא בצורה אותה לבש בברית המועצות. ב-1948, לאחר שנפתחה נגדו חקירת FBI, הסכים בסוף 1948 לפרוש מתפקיד רשמי ב-NAACP.

ב-1958, בגיל 90, לאחר שהוחזר לו הדרכון, יצא עם רעייתו שירלי גרהאם למסע לסין, בה נפגש עם מאו דזה-דונג ולברית המועצות, בה השתתף בוועידת שלום וקיבל את פרס לנין לשלום. באוקטובר 1961, לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית אשרר את הדרישה המקרתיסטית לפיה על כל הקומוניסטים להרשם במרשם ממשלתי מיוחד, נרשם דו בויז לראשונה כחבר המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, כצעד מחאה.

יום לאחר מותו, נפתחו נאומי הנעילה של המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בראשות מרטין לותר קינג, בדקת דומייה לזכרו, לאחר שההודעה על מותו נפתחה במילים “ענק נפל”. חוק זכויות האזרח נחקק בדיוק שנה מאוחר יותר.