אי-שוויון ואלימות ברחובות: מה קרה לע’סאן חאג’ יחיא לאחר שסיים את התפילה במסגד
על האלימות והאפליה העמוקה נגד אזרחי ישראל הערבים
ע’סאן חאג’ יחיא, בן 60 מטייבה, סיים את התפילה במסגד סידנא עלי שבהרצליה – המסגד שנותר שריד אחרון לכפר הפלסטיני אל-חארם שהוחרב ב-1948 וכל תושביו הפכו פליטים. ע’סאן מיהר לביתו לקראת סעודת האיפטאר, לשבירת צום הרמדאן. הוא יצא מהמסגד ופנה לעבר מכוניתו.
מגרש החניה שליד המסגד ארבה לו כנופיה של תריסר בריונים. חלקם היו רעולי פנים, ובדיעבד התברר שהם נענו לקריאה שפורסמה בקבוצות ווטסאפ של הימין הקיצוני לארגן ולבצע מעשי לינץ’ באזרחים ערבים. בחשבון הפייסבוק של אחד התוקפים אף פורסמה ההצהרה הבאה: “אנחנו עם ה’ יתברך, נעיף לכולם את הראשים”. שלושה מהבריונים פנו אל ע’סאן ושאלו ישירות אם הוא ערבי. לאחר שענה בחיוב לשאלתם, ועדיין לא הבין מה מצפה לו, ריססו את פניו בגז פלפל כדי לגרום לו עיוורון זמני, ובכך מנעו ממנו לזהותם או להגן על עצמו.
ע’סאן הספיק להיכנס למכוניתו, אך החבורה כולה התנפלה עליה בכלים חדים, בבקבוקי זכוכית ובאבנים, בניסיון לשלוף אותו מכלי הרכב כדי להמשיך להלום בו ביתר נוחות. ע’סאן חאג’ יחיא נאחז נואשות בהגה מכוניתו, מנסה למנוע מהפורעים לתלוש אותו ממקומו ולחסלו. הבריונים הכו אותו מכות קשות תוך שהם מקללים אותו קללות גזעניות. לפתע חש המותקף כאב עז בגבו. כאב זה נבע, כפי שהתברר מאוחר יותר, מדקירה בכלי נשק קר. במהלך התקיפה ניסה עס’אן לדבר על לב התוקפים, אך הם היו נחושים בדעתם לרצוח אותו. מאוחר יותר סיפר בראיון לטלוויזיה, כי באותו רגע הרגיש שבא סופו והבריונים עומדים להרוג אותו.
כאשר צנח ראשו על ההגה באפיסת כוחות, סברו תוקפיו שמת ונמלטו מהמקום. הוא נותר מוטל במצב זה, מדמם וממתין להצלה. למזלו, עובר אורח שהבחין במצבו דיווח מיד למשטרה ולמגן דוד אדום, וע’סאן פונה באמבולנס לבית חולים.
התקיפה המתוארת לעיל התרחשה ב-12 במאי. ע’סאן אושפז בבית חולים במצב בינוני, והחלים בינתיים מהפגיעות הגופניות. עם זאת, לדבריו, על הפצע הנפשי טרם הצליח להתגבר. ע’סאן העיד שהתחיל לפתע לחשוש מאנשים. הוא סיפר בכאב על הטראומה שהותיר ניסיון הלינץ בנפשו: קבוצה בת יותר משלושה אנשים גורמת לו היום לבעתה. הוא אף הצהיר שמיום התקיפה הוא אינו מסוגל להעלות בדעתו לשוב ולבקר בהרצליה, דבר שהיה אצלו הרגל. בראיון טלוויזיה שנערך בעשרה ביוני באחד מערוצי החדשות, סיפר ע’סאן למראיינת על הניסיון הקשה שעבר. לשאלתה בדבר העתיד המשותף שהוא מדמיין ליהודים ולערבים בארץ, ענה באופן מפתיע אך מכאיב עד מאוד:
“את צריכה להבין דבר אחד… ותרשי לי לסיים ולהוסיף משפט אחרון: כל זמן שהבן שלך יהיה טיס, והבן שלי יהיה טייח, לא תהייה כאן שלווה בארץ הזו”. כמי שנראה כאיש עבודה ועמל כפיים, ודאי שלא הייתה כוונתו להמעיט בערכם של עובדי כפיים, או לחילופין להאדיר את שמם של הטייסים (ובמיוחד לא אלה שהמטירו טונות של פצצות על בתי מגורים בעזה). ברור שע’סאן חאג’ יחיא כיוון בדבריו לתופעה רחבה הרבה יותר. הוא ביקש לבטא את תחושת העוול שחווים אזרחי ישראל הערבים יום-יום, בשל האפליה המתמשכת נגדם כמעט בכל תחום שניתן להעלות על הדעת.
אפשר להזכיר למשל את נושא תקציבי החינוך, בו זועקים לשמים הפערים העצומים בין התקציבים המוקדשים לתלמידי יסודי ותיכון בחברה היהודית, לבין התקציבים המוקצים לתלמידים בחברה הערבית הנמוכים מהם במחצית או בשליש. עובדה זו נותנת את אותותיה בין השאר בפערים הקיימים בהישגים לימודיים ובתוצאות מבחני הבגרות במגזרים השונים.
תחום אחר קשור בקרקעות ובבנייה. לישובים ערביים לא מאושרות תוכניות מתאר שיאפשרו התרחבות ובנייה עבור האוכלוסייה המתרחבת, עובדה היוצרת במודע ובכוונה תחילה תופעה של מחנק מגורים בלתי נסבל. אפליה זו מובילה גם להרס מה שמכונה “בנייה לא חוקית” בידי המדינה. לכך מצטרף “חוק קמיניץ” שבהוראתו התקיים מסע מכאיב של הרס בתים ביישובים הערביים (ואולי עוד ישוב ויתבצע אם לא יבוטל החוק או יוקפא שוב). אפשר לדון גם בנושא התשתיות והתקציבים הדלים המועברים לרשויות המקומיות הערביות. ובל נשכח את חוק הלאום, שהוא חוק מפלה וגזעני מיסודו.
ישנם כמובן תחומים נוספים בהם בולטת האפליה נגד אזרחי ישראל הערבים, אבל דומה שדי במה שכבר הוזכר. כאשר ע’סאן חאג’-יחיא דיבר על הפער בין מי שמייעדים אותו להיות טייח לבין מי שמייעדים אותו להיות טיס – הוא כיוון בדיוק לתחומים שהוזכרו לעיל. אך יש עדיין מי שממשיכים ומלבים את אי-השוויון, את האפליה וגם את הניכור והאיבה.
עוד על הכפר אל-חראם:
אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il
