ב-14 במאי 1940 נפטרה אמה גולדמן שהניחה תשתית מפוארת של רעיונות פמיניסטים – אנרכיסטיים

ב-14 במאי 1940 נפטרה אמה גולדמן, הידועה גם בשם “אמה האדומה”, מהפכנית ופמיניסטית שפעלה במספר מדינות במחציתה הראשונה של המאה ה-20. נודעה בעיקר בשל פעילותה הפוליטית, כתיבתה ויכולתה הרטורית, וכן בשל תרומתה להתפתחות התנועה האנרכיסטית בצפון אמריקה ובאירופה.

גולדמן נולדה למשפחה יהודית אורתודוכסית בעיר קובנה שבליטא ב-27 ביוני 1869. המשפחה היתה עניה. לעומת זאת היתה אמה אשה בעלת יכולת מנהיגות ודמות ידועה בקהילה. בשנת 1885 עזבה יחד עם אחותה את הבית והשתיים היגרו לארצות-הברית.

באותה שנה התעוררה תודעתה המעמדית בעקבות הפגנת פועלים שהפכה אלימה בשל התערבות המשטרה. גזר דין המוות שניתן למנהיגי האנרכיסטים בעקבות ההפגנה גרם לה לזעזוע. בשנת 1889, בהיותה בת עשרים, עברה לגור בניו-יורק והצטרפה לפעילות האנרכיסטית.

חייה האינטלקטואלים והאינטימיים היו שזורים בחייו של אלכסנדר ברקמן, אחד ממנהיגי התנועה האנרכיסטית. קרוב לתחילת פעילותם הציבורית בחר ברקמן להתנקש בחייו של בעליו של מפעל שהיה קשור בדיכוי מאבקם של פועלי פלדה ולהמשיך בכך את המסורת של האנרכיסטים ברוסיה שראתה בטרור דרך התנגדות לגיטימית. ההתנקשות נכשלה ועל ברקמן נגזר 22 שנות מאסר.

“אני דורשת את שחרור האשה”, כתבה אמה גולדמן בשנת 1897, “את זכותה להחליט בשביל עצמה, לחיות בשביל עצמה, לאהוב את מי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה”. שלא כמו פעילות ופעילים בתנועת הפועלים בני זמנה, שגרסו שדיכוי הנשים ייעלם עם הפלת הקפיטליזם האמינה גולדמן שמקור הדיכוי הזה בבעיות שהן ייחודיות לנשים ולכן יש לטפל בו בנפרד.

גולדמן הדגישה את הצורך של האשה בשחרור כלכלי, חברתי ומיני, שחרור מהמשפחה הפטריארכלית ומחובת הילודה. את הנישואים היא ראתה כמיסוד חוקי של הזנות, וכצורה של מסחר במין תמורת קידום כלכלי וחברתי. את הכורח ללדת ילדים היא פירשה כמגבלה על עצמאותה של האשה ועל יכולתה להגיע להגשמה עצמית.

גולדמן עוררה גם את כעסן של הפעילות בארגוני הנשים, שהיו בעיניה גופים שמרניים אשר קידמו את טובתן של נשים בורגניות בלבד. בניגוד להן, היא לא חשבה שרכישת מקצוע וזכות הבחירה לפרלמנט הן הדרכים הבלעדיות לקידום מעמד האשה בחברה, וטענה כי “התפתחות האשה, החופש שלה, העצמאות שלה, חייבת לנבוע ממנה עצמה, ראשית בהכרה בעצמה כאישיות ולא כאמצעי לסיפוק מיני, ושנית באמצעות סירוב מוחלט לתת למישהו אחר זכות על גופה וסירוב לשרת את אלוהים, המדינה, החברה, הבעל, המשפחה ועוד”.

ההתנגדות שלה לגיוס לצבא בתקופת מלחמת העולם הראשונה, “מלחמה בין מעצמות קפיטליסטיות לטובת האינטרסים של בעלי ההון” כהגדרתה, הביא לבסוף למאסר של שנתיים ימים ולאחריו גורשה גולדמן מארצות-הברית ולא הורשתה לחזור. תמיכתה באותם ימים במהפכת אוקטובר ב-1917 הביאה אותה לחזור לברית-המועצות ולתמוך במהפכה בתחילת שנות ה-20, לאחר מכן החלה לבקר את ההנהגה הקומוניסטית של רוסיה הסובייטית.

ביקורת זו, כמו גם דעותיה המקוריות בכל נושא שעמד על סדר היום של המאבק הרדיקלי באירופה בין שתי מלחמות עולם הביא אותה, לא אחת, לידי מחלוקת עם מנהיגי פועלים ומפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות. היא נשארה בגלות, כתבה והרצתה במיוחד בצרפת אנגליה וקנדה. בשנות ה-60 לחייה ביקרה בספרד וסייעה לרפובליקאים במאבקם נגד הפשיזם בזמן מלחמת האזרחים. בתקופת הגלות שלה באירופה כתבה את ספרה האוטוביוגרפי בשני כרכים. ההתכתבות רבת השנים שלה עם אלכסנדר ברקמן זכתה גם היא לצאת לאור. בשנת 1940 מתה בקנדה והיא בת 69.

לאחר שנים רבות שבהם הפכה להיות דמות נשכחת וספריה כולם אזלו לחלוטין, חזרה אמה גולדמן להיות דמות מוכרת ונערצת בזכות המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-60 בארצות-הברית. רעיונות אנרכיסטיים חזרו ושבו להיות מושכים לציבור של נוער ופעילים חברתיים למיניהם. דעותיה בנושאים של זנות, סחר בנשים וחופש מיני. בעברית פורסמו “חמישה מאמרים פמיניסטיים” פרי-עטה, שערכה ותרגמה דפנה רוזנבליט (פרדס הוצאה לאור).

יהי זכרה מהפכה
בתמונה: גולדמן בעת גירושה מארה”ב 1919