fbpx

כרמלה שבה ליער הצבא האדום: רשמים מטקס יום הניצחון על גרמניה הנאצית

מפגש מרגש בטקס יום הנציחון על גרמניה הנאצית ביער הצבא האדום

בכל שנה שחולפת, נעשית קשה יותר ההליכה בשביל הטרשי העולה לאנדרטה לציון ניצחונו של הצבא האדום על החיה הפאשיסטית. אבל בכל שנה, מקדמים אותנו שוב בחיבה אותם עצי אורן קשישים הדואגים להצל עלינו ולספק נעימות קרירה, למרות החום הכבד בשמש הקופחת. ממרחק כבר שמעתי את הרמקול השולח אל הרי יהודה את שירת המקהלה האהובה על אודות יום הניצחון – День Победы, ועיני כוסו בלחלוחית של התרגשות נצחית. שמתי לב להליכה מהוססת של אישה מבוגרת מאוד שאינה נעזרת במקל הליכה. חוסר האונים נבע אולי מקושי בהליכה ואולי מחשש מנפילה. התקדמתי לעברה, הבטתי בפניה השחומים והופתעתי דווקא מהבעת הפנים הנחושה שהקרינה… כל כך מנוגדת לקשיי ההליכה בהם נתקלה בעליה הקשה. היא שמה לב למבטים שלי, חייכה לרגע, ואמרה במבטא עיראקי עמוק ומתנגן: "תיכף הבן שלי יבוא לעזור לי".

שלוש נערות שמחות ודעתניות (אולי מהצפון?) עצרו מולה. הן דווקא דילגו במורד השביל, אבל בכל זאת הציעו את עזרתן. היא נאותה בביישנות לסיוע, ואני התערבתי באומץ וכבר תכננתי את אסטרטגיית ההתקדמות המשותפת. הן יסייעו מהצדדים, ואני אתמוך בגבה מאחור, ואולי גם אדחוף קדימה במידת הצורך. כך היה, ובתום ההליכה הגענו בריאים ושלמים אל מרגלות האנדרטה. היא הביטה בי כאומרת תודה, ואז המתיקה סוד: "אתה יודע עיוני… בפעם האחרונה שהייתי כאן… זה היה לפני שישים וחמש שנים".

הרגשתי מעט מבולבל… אולי היא טועה במניין השנים? שאלתי שוב מתי בדיוק היא הייתה ביער, והיא התעקשה: "כן… לפני ששים וחמש שנים… עם בעלי עליו השלום… הוא היה עורך דין… הייתי בחורה צעירה… עוד לא התחתנו… והוא היה במפלגה הקומוניסטית… עוד בעיראק הוא נלחם והפגין נגד האימפריאליסטים… ובארץ היינו הולכים לשמוע הרצאות במועדון ברחוב שטמפרר בפתח-תקווה… החבר מאיר וילנר היה מדבר… ותופיק טובי ואמיל חביבי…".

אז איך הגעת היום, שאלתי. מה קרה שהחלטת לחזור? בינתיים הגיע גם הבן הרציני שלה והצטרף לשיחה, מעיד עדות ראשונה ומרגשת: "ישבתי השבוע עם אמי כרמלה ברגע של שלווה, והיא הציגה בפני תמונות ישנות מאותם הימים שאבא והיא היו צעירים ממש. באחת התמונות הם עמדו חבוקים ליד אנדרטה שבקודקודה תקוע כוכב מחומש אדום… והיא סיפרה לי דברים, המון דברים שלא ידעתי. ואז שאלתי אותה היכן נמצאת האנדרטה והאם היא תרצה לחזור אליה אחרי שנים כה רבות. היא התלהבה, והנה אנחנו כאן"…  הטקס היה צנוע אך מרגש. הוא חיזק, עודד והפיח במשתתפים כוחות חדשים בימים הקשים של ההווה…

הקשישה ישבה והקשיבה בריכוז. עור פניה קרן כאשר בנה קרא בפני הקהל שיר שכתב אביו בערבית אי-אז בסוף שנות הארבעים, ובו הביע את כמיהתו לשלום בעולם. ואז שרנו את האינטרנציונל, הושמע ההמנון הסובייטי ועיני מלאו דמע. כשנפרדנו בלחיצות יד וחיבוק, הבטיח הבן: "אם היינו יודעים שמתקיים היום פיקניק, הייתה אימא מביאה מתבשיליה הטעימים… אבל, זו סיבה טובה להיפגש שוב בשנה הבאה באותו מקום".

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן