לא רק הבנייה חברתית: על הכוחות שמאחורי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית

מותו של אחמד חג׳אזי, תלמיד הסיעוד בן ה-22 ביישוב טמרה בידי המשטרה עוררה, בצדק, מחאה נרחבת ברחוב הפלסטיני בישראל ובשמאל הישראלי ברשת. רבות נכתב על העלמת העין המכוונת של המדינה, על רשויות הביטחון הכל-יכולות שלה, מהאלימות הפלילית וצמיחת הפשע המאורגן בחברה הערבית, על היד הקלה של המשטרה על ההדק, ועל העובדה הברורה מאליה שקרב יריות כזה לעולם לא היה יכול להתקיים בשום יישוב יהודי בישראל. אין ספק שהחברה הערבית מתמודדת היום עם משבר חמור, שעולה בחיי אדם ומפורר את יסודות החברה מבפנים. אין ספק גם שהחברה הערבית מתמודדת עם ״פרדוקס שיטורי״, כאשר התביעה הצודקת של אזרחים לביטחון אישי נתקלת בארגון שנועד בבסיסו להגנת משטר שעוין את המיעוט הפלסטיני. דברים נכוחים רבים נאמרו ונאמרים בדיון הזה, וכנראה עוד יאמרו. בדברים שיבואו אני רוצה לשפוך אור על הסוגיה מזווית קצת אחרת, שלא נידונה מספיק לפחות בדיון המתקיים בעברית: הכלכלה הפוליטית-תרבותית של צמיחת הפשע המאורגן והשלכותיהם ארוכות הטווח של תהליכי הפללה חברתיים.

במהלך מסע הלוויה של חג׳אזי ביום שלישי אמר מוחמד ברכה, ראש וועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, כי ״הרקע לאירועים הוא החלטתה של ישראל להעניש את החברה הערבית על השתתפותה באינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000״. דברים דומים אמר ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שיח כמאל חטיב. כמי שמתבוננת מהצד בתהליכים שעוברים על החברה הערבית בישראל, המושפעים ממדיניות ממשלתית מוצהרת ומרומזת, וכן מפעילותם של כוחות חברתיים אחרים שנדמה שאינם מודעים להשלכות הפוליטיות הארוכות הטווח של מעשיהם, אני מוכרחה להסכים איתם. צמיחת האלימות והפשיעה בחברה הערבית היא תוצר ישיר של פירוק הקיום הקולקטיבי של החברה הפלסטינית וכן של האצה של תהליכי פירוד חברתיים שהם תוצר של ״פיתוח כלכלי״ על פי מודל ניאו-ליברלי.

באוקטובר 2000, כמו שאנחנו יודעים, גילה הממסד הביטחוני בישראל שהמיעוט הפלסטיני בתוך ישראל נכון להצטרף לפעילות נרחבת של מרי אזרחי ומאיים על יסודות המשטר הציוני. תגובת המשטרה לאירועים הייתה, כידוע, קטלנית והובילה לרצח של 13 מפגינים (מהם 12 אזרחים). בשנים שחלפו, וועדות בדיקה שונות, בראשן וועדת אור הדגישו את תהליכי ״הפלסטיניזציה״ של הערבים בישראל, במיוחד של הדור הצעיר, שבה ראו, בין היתר, תוצר של שנים ארוכות של אפליה וקיפוח כלכלי וחברתי. דוח וועדת אור, כמו מסמכי הוועדות שהמשיכו את פעילותה ברמה המיניסטריאלית ודוחות שפורסמו מפעם לפעם על ידי מוסדות מחקר ביטחוניים, הצביעו שוב ושוב על החשש שהמצוקה הכלכלית של החברה הערבית ״תתפוצץ״ במאבק פוליטי. הם הציעו שפעילות ממוקדת לשיפור מעמדם הכלכלי של האזרחים הערבים היא חלק בלתי נפרד מהשקטת ״החזית הפנימית״.

גישה זו התעצמה אחרי פרסום מסמכי החזון העתידי של האזרחים הערבים בשנת 2006, שקראו לשינוי משטרי ברוח של שוויון אזרחי המבוסס על ״ההכרה בנרטיב״ הפלסטיני, בין היתר: ביטול כל החוקים המפלים על בסיס לאומי, דתי או אתני, מעמד שווה לשפה הערבית, ושותפות אפקטיבית של המיעוט הפלסטיני בשלטון, בקבלת החלטות ובתקציבים. המסמכים דרשו אוטונומיה תרבותית בתחומים מסוימים אך גם הדגישו כי הפיוס ההיסטורי דורש מהפלסטינים והערבים להכיר בזכותו של העם היהודי הישראלי להגדרה עצמית. מבחינת הממסד הביטחוני בישראל, האמון על שמירת אופייה ״היהודי והדמוקרטי״ של המדינה, מדובר היה בסדין אדום. עם זאת, הפגיעה שספגו יישובים ערביים בצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה (ואולי עוד שיקולים) הובילו לעיכוב מסוים במה שהפך להיות, בהמשך, קמפיין לחיסול הזהות הפוליטית של האזרחים הפלסטינים.

שעת הכושר הגיעה בשלהי 2008, עם פרוץ מתקפת עופרת יצוקה על עזה. פאדי שביטה ואני כתבנו על זה בזמנו: המלחמה יצרה הזדמנות לדיכוי שיטתי של הערבים בישראל. כתבנו אז, ב-1 בינואר 2009: ״בימים האחרונים, מאז החלו הפגנות המחאה נגד המתקפה הישראלית בעזה, אנו עדים להתגברות הדיכוי האלים והרדיפה הפוליטית של פלסטינים אזרחי ישראל. צעדים אלו הם מימוש מעשי ואלים של התבטאויות מתלהמות של פוליטיקאים בכירים, אשר מדברים בימים האחרונים על ‘הסכנה מבפנים’, על ‘החמאס שבתוכנו’ ועל ‘גיס חמישי’ ומכשירים את הקרקע לרדיפה הפוליטית. החל מיום שבת, עת החלו מטוסי צה”ל להפציץ בעזה, נעצרו מאות פעילים, רובם צעירים, ועשרות טרם שוחררו לבתיהם. במקביל, זומנו ראשי כל הזרמים הפוליטיים הפלסטינים לחקירות. ביפו, למשל, נלקחו מבתיהם אתמול עשרה פעילים ופעילות לחקירות שב”כ ומשטרה, לאחר שביום שני השבוע נערכה בעיר הפגנה רבת משתתפים נגד המלחמה. הפעילים נחקרו תחת העילות של הסתה לטרור, זריקת אבנים ושלילת קיומה של מדינת ישראל. עיתונאים ערבים שדיווחו על הפגנות נעצרו גם הם, ואחרים הוכו. הפגנות לא אלימות ומאושרות על ידי המשטרה – בישובים פלסטינים, בערים מעורבות ובאוניברסיטאות – נתקלו באלימות משטרתית בלתי מוסברת וברוטאלית.״

היה לנו ברור כבר אז שאנחנו עומדים בפני מתקפה מתוזמרת. בזמן שאנחנו שלחנו דיווחים מהשטח לתקשורת, ידיעות על ההפגנות כבר עלו באתרי החדשות המרכזיים, ואלה הוזנו בבירור ישירות מדוברות המשטרה והארגונים הביטחוניים. אלה ביקשו לשלוט ולעצב את המסרים המרכזיים ולהציג את ההפגנות והמפגינים כסכנה ביטחונית ממשית ומידית. חשוב לומר: ההסתה התקשורתית והרדיפה הפוליטית של האזרחים הערבים התחילה לפני עלייתו של נתניהו לשלטון בפברואר 2009. כמעט אפשר לומר שביבי נישא לבלפור על גלי ההסתה שיצרו השב״כ והמערכות הביטחוניות. תחת שלטון נתניהו, הדיכוי הפוליטי של החברה הערבית בישראל התעצם, ונוסף לו מימד חברתי – ״פשיסטי״ – להבה שתוחזקה על ידי ״אם תרצו״ ועמותות ימין ממומנות היטב. אין צורך להרחיב פה אודות המתקפה המשולבת, שכללה חקיקה גזענית, סגירת מוסדות תרבות וארגונים פוליטיים, מסעות הפחדה של פעילים, הזמנה לחקירות משטרה ושב״כ, ומעצרים שרירותיים.

אבל מה שהמשיך במקביל, לעיתים ״בסתירה״ לתהליכים אלה, היה קידום הפיתוח הכלכלי של החברה הערבית. בשנת 2006, תחת אולמרט, הוקמה הרשות לפיתוח כלכלי של ״מגזר המיעוטים״ ובראשה הוצב איימן סיף. מטרת הרשות, לפי יוזמיה, הייתה להוביל למצב של ״מדינה אחת כלכלה אחת״ (סיסמה שלא חסר מה לומר עליה…). המניעים להקמת הרשות לא היו ביטחוניים בלבד. המטרה הייתה, מצד אחד, שיפור יעדי הצמיחה של המשק הישראלי באמצעות פרודוקטיביזציה של האוכלוסייה (יצירת מעמד של עובדים בשכר גבוה יותר מאשר בעבר) לצד פיתוח מעמד חדש של בעלי הון ואנשי עסקים ערבים. ככל שהמאמץ צבר תאוצה, נרתמו אליו גורמים שונים בעלי אינטרסים רבים ומנוגדים: יזמים, משקיעים, ארגונים ועמותות לפיתוח כלכלי, כלכלנים באוצר ובאקדמיה – יהודים וערבים.

המאמץ הבשיל בהחלטת ממשלה 922, שקבעה באופן תקדימי העברת תקציבים לחברה הערבית, בעיקר לתחומים של פיתוח תשתיות, תחבורה ודיור, חינוך והכשרה מקצועית. מאחורי המהלך המשמעותי עמדו בכירים במשרד האוצר, ששאפו להפוך את הערבים מאוכלוסייה ענייה של פועלים שחורים למעמד עובדים התורם לצמיחה הכלכלית. בניגוד לחרדים, שמסיבות דתיות ותרבותיות מתנגדים לתהליך הפרודוקטיביזציה, החברה הערבית הייתה צמאה למהלך כזה. מזה שנים ששיעור האקדמאים הערבים המועסקים בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם הוא גדול, ובקרב שכבות נרחבות רווחת שאיפה לניעות כלכלית וחברתית.

בתנאים שבהם פעולה פוליטית הפכה לבלתי-אפשרית ומסוכנת, מעורבות בענייני פיתוח כלכלי וצמצום פערים הפכה לאפיק סביר וכמעט בלעדי של פעילות ציבורית. צעירים שהיו מעורבים באקטיביזם פוליטי נאלצו ״להוריד את הראש״ ולהתמקד בשיפור מצבם האישי, והמצביעים של המפלגות הערביות החלו לדרוש מנציגיהם בכנסת לעסוק בעניינים שנוגעים לחיי היום-יום ולא להמשיך לעלות על בריקאדות (או על ספינות לעזה, כמו חנין זועבי). האופי המעמדי של המפלגות השתנה גם כן. צמיחתו של מעמד בינוני פלסטיני, כתוצאה מליברליזציה כלכלית בשנות התשעים והערך החברתי הגבוה של השכלה אקדמית, הובילה ליצירתם של צרכים ותביעות חדשות מהשלטון הארצי והמקומי. המעמד הבינוני הפלסטיני החל להתגבש ״כמעמד למען עצמו״ – לפתח ערוצי תקשורת, עמותות, ובהדרגה גם ארגוני מסחר שייצגו את האינטרסים שלו.

במאמר מוסגר: רוב הציבור הערבי בישראל היה, עד העשורים האחרונים, הפרולטריון של ישראל (מעמד הפועלים הממשי, לא תנועת העבודה שהייתה במקרה הטוב אריסטוקרטיה של מתנחלים). דבר זה בא לידי ביטוי בדפוסי ההצבעה והארגון הפוליטיים, בהקשר ההדוק לשמאל ולמפלגה הקומוניסטית. צמיחתה של בל״ד בשנות התשעים סימנה את עלייתו של מעמד בינוני פרופסיונאלי חדש, אבל עם השנים ההבדל המעמדי בין המפלגות הצטמצם ונוצרו בהן גם קרעים פנימיים (מסיבות מגוונות ורבות, בהן תוצאות האביב הערבי). היום, אידיאלים מעמד-בינוניים משותפים לשתי המפלגות, יחד עם בסיס הסכמות משותף על מדיניות רווחה וסיוע לשכבות החלשות.

המעמד הבינוני הערבי דורש מנציגיו, ובצדק, את סגירת הפערים הכלכליים העמוקים בין החברה היהודית והערבית. בתוך כך, בין היתר, פיתוח יישובי, מנהל מקומי מקצועי ויעיל (ולא מושחת ומסורתי), דיור נאות, כבישים, מדרכות, גנים ציבוריים ומתנ״סים, גישה לשירותים פיננסיים ועוד שירותים חברתיים מתקבלים על הדעת לאזרח במדינה מודרנית. אלא שמדיניות הפיתוח המקובלת ולמעשה היחידה בימינו היא מדיניות פיתוח ניאו-ליברלית, המבוססת על (1) פיתוח ״הון אנושי״ – כלומר יצירת מעמד עובדים בשכר גבוה לצד (2) קיצוץ דרמטי של תשלומי העברות (״קצבאות״) וסיוע לנזקקים (3) פיתוח באמצעות הפרטה ויצירה של שווקים ״תחרותיים״ בכל תחום: קרקעות ודיור (ההופכים אגב כך לנדל״ן), בנקאות ומימון, שירותים חברתיים (מיקור חוץ ו״שותפות ציבורית-פרטית״). צורת הפיתוח הכלכלי הזאת מובילה, באופן בלתי-נמנע, להרחבת פערים כלכליים-חברתיים, והיא מלווה בהכרח (בין היתר בשל המהירות שבה היא מבוצעת) בפירוק הסדרים חברתיים קיימים, ששומרים על חברה מפני התפוררות ומאבקים פנימיים.

הדוגמה הבולטת ביותר לתהליכים אלה מצויה בתחום הדיור והקרקעות. עד השנים האחרונות, מבנה הבעלות המשפחתי המשותף בקרקע הבטיח לצעירים את האפשרות להקים בית על חלקה פרטית. אלא שההפקעות המסיביות וחנק הכפר הערבי (על ידי ״מצפים״ למיניהם ואינסוף מכשולים תכנוניים) הובילה בהדרגה לחיסול עתודות הקרקע ל״בנים ממשיכים״. אפשר לחלק חלקה במשך כמה דורות, וזהו, בסוף נגמר המקום. וכאן נכנס לפעולה ״השוק החופשי״, שהעלה בשיעורים חדים ביותר את מחירי האדמות בכל היישובים הערביים. כך נוצר מעמד של בעלי קרקעות שפתאום החזיקו בידיים נכסים בערך הולך ומאמיר, לצד קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שידם אינה משגת להבטיח לעצמם ולמשפחותיהם דיור סביר.

הפערים בין עליית ערך הנכסים לבין הכאוס התכנוני, לצד צמיחת אי-השוויון החברתי, הם אחד המקורות הברורים לצמיחה של פשע מאורגן. בהעדר מערכת מוסדרת, קודם כל נורמטיבית (כלומר, מעוגנת בתפיסות חברתיות ותרבותיות של מה צודק וראוי) ואחר כך גם חוקית ואכיפתית, אין כל ערובה לביטחון של אף אחד, וגם לא של רכוש פרטי. בהעדר ביטחון כזה החיים המשותפים הופכים בלתי אפשריים. את החלל הזה ממלאים, כפי שנכתב רבות, ארגונים שמספקים פרוטקשן וזהו כמובן מקור מרכזי לקריאות להכנסה של המשטרה לפעילות סדירה ביישובים הערבים. אבל צמיחתו של פשע, מאורגן יותר או פחות, הוא לא רק תוצר של פערים חברתיים, עוני, דלות ומחסור. הוא גם תוצר של שינויים תרבותיים: עלייה של תרבות אינדיבידואליסטית, שבמרכזה צרכנות ושואו-אוף. התרבות שמופצת לכל עבר, בוודאי שלא רק בחברה הערבית, דרך אמצעי התקשורת והמדיות החברתיות. היא משתלבת בניסיון לרכוש סטטוס וכבוד באמצעות רכישת סחורות ומוצרים, ובפיתוי להשתלב בתרבות גלובלית וסוף סוף לקבל ערך כבן-אדם ״נורמטיבי״. היא כרוכה בליבוי של תחרות שלוחת רסן בין בני אדם במקום שיתוף פעולה וערבות הדדית.

כמו בהרבה חברות אחרות, גם כאן אצלנו, ניסיונם של העניים ״לחקות את העשירים״ חושף את הפתולוגיות המהותיות ולעיתים הסמויות של החברה הצרכנית הפוסט-מודרנית. הרדיפה אחרי כסף, סמלי סטטוס וכיבודים תוך רמיסה של כל מה שעומד בדרך, היא צורת ההתנהלות הלגיטימית, המוצדקת, המותרת ואף הראויה בחברה קפיטליסטית. ההבדל המרכזי בין עשירים לעניים, בהקשר הזה, הוא שמה שהעשירים עושים באמצעות החוק העניים נאלצים לעשות באמצעות פשע. כשמדברים על הפשע המאורגן בחברה הערבית צריך להדגיש שאחד מאפיקי הרווח המרכזיים של הכנופיות הוא הלוואה בריבית. אנשים לוקחים הלוואות בשוק האפור מסיבות שונות. בין היתר, משום שהיסטורית סניפי בנקים ביישובים הערביים (עד כמה שהיו קיימים) לא היו נותנים הלוואות ללווים ערבים. אם במקרה נמצא יזם ערבי ראוי לחסדי הבנק, שולחים אותו ליישוב היהודי השכן. שינויים במדיניות בנק ישראל וגילוי המעמד הבינוני הערבי על ידי הבנקים המסחריים מתחיל לשנות את המצב הזה (לא בטוח שזה לטובה, אבל זה דיון אחר שראוי לנהל). בנוסף לכך, חלק גדול מהלווים הפוטנציאליים לא חיים על משכורת מסודרת ואין בידם ערבויות. הכנופיות מציעות שירותים פיננסיים בלי לפשפש יותר מידי בציציות של הלווים, ונותנים אשראי גם לצרכי קיום יומיומי, גם לעסקים וגם למי שרוצה להתחדש בסחורות נוצצות ולחיות את החלום הפרסומאי.

עלייתו של האינדיבידואלים הצרכני, האגואיסטי והתחרותי, מוביל לפירוק חברתי בכל מקום. על אחד כמה וכמה בחברות שעוברות תהליכים מואצים של פיתוח כלכלי ו״רפורמות מבניות״. כדאי להשוות את מה שקורה היום בחברה הערבית לתהליכים שעברו חברות במדינות ״מתפתחות״ פוסט-קולוניאליות החל משנות השמונים. בכל מקום שהניאו-ליברליזם נגע הוא הצליח להוביל לעלייה משמעותית בפשיעה מאורגנת ואלימה, בסכסוכים משפחתיים וסכסוכי שכנים, בסחר בסמים ובנשק, ובשחיתות שלטונית. הדבר נובע מכוחו ההרס של הקפיטליזם, אשר מפרק מערכים מסורתיים (משפחה, חמולה, קהילה, דת וכו׳) שמייצבים משטרי ערך לא-כלכליים ומייצרים היררכיות שאינן מבוססות רק על אומדן נכסים. עכשיו, חשוב להדגיש שלפירוק הזה יש גם היבטים חיוביים. הוא מאפשר, בין היתר, חירות גדולה יותר לנשים למיעוטים מיניים. זה לא עניין של מה בכך אבל חשוב להדגיש שתקופות של שינוי מואץ מסוג זה מובילות גם, כתגובת נגד, להגברת אלימות נגד נשים ולהט״בים. גם כאן, הקריאה להתערבות של המשטרה מגיעה בהכרח באיחור, וממילא אין בכוחה של המשטרה להתמודד אפילו עם מקצתם של השינויים החברתיים העמוקים שהם המקור לפשעים אלה.

בניגוד לתפיסה המקובלת במעגלי שמאל ליברליים, פשע הוא לא רק ״הבנייה חברתית״, הגם שברור שאכיפה היא תמיד סלקטיבית ומופעלת ביד קשה יותר נגד מיעוטים (תוך כדי העלמת עין מפשיעת צווארון לבן והפשעים המותרים של המעמדות העליונים). פשע הוא לא רק תוצר שיחני אלא בעיה חברתית ממשית שצומחת מתוך תנאים חומריים. ההתמקדות בתהליכי הפללה ותיוג על-ידי המדינה ומוסדות השיח מעוותת את התמונה באופן חלקי: ערבים בישראל, כמו שחורים בארצות הברית, מתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת שבה הפשע נכפה על הקהילות שלהם כתוצאה מפירוק פוליטי וחברתי שחלקו מכוון ומיוצר מגבוה וחלקו תוצר של תהליכים ״טבעיים״ בקפיטליזם.

הקריאות ״חיי ערבים נחשבים״ שעלו בימים האחרונים כהדהוד של ״חיי שחורים נחשבים״ מצביעה על אמת עמוקה: עליית הפשיעה בקרב שחורים בארצות הברית היא תוצר ישיר ומיידי של חיסול התנועות הפוליטיות לשחרור השחורים, ״כוח שחור״ והמאבק לזכויות אזרח החל בשנות השבעים. גם כאן, הפירוק נעשה בחלקו מגבוה, על ידי רשויות הביטחון הפדרליות (כפי שנחשף בתקשורת שוב בשבועות האחרונים) וחלקו באופן עקיף באמצעות שכלול מנגנוני שוק חופשי ופיתוח של מעמד בינוני אפרו-אמריקאי מצליח, שעיקר עניינו בקידום חלוקה ״צודקת״ של אי-השוויון החברתי (אידיאולוגיית ״הגיוון״ או ה-diversity). בינתיים, הפשע ממשיך להתפשט בתוך הגטאות השחורים, ובהעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית, הפתרון היחיד שנותר הוא הפעלה של כוחות השיטור המיליטריסטיים והקטלניים מול פושעים. במבט מעט עתידני, אפשר לומר שכתוצאה מהתהליכים שאנחנו רואים היום הערבים בישראל יהפכו ל״שחורים״: כלומר, יהפכו במשך הזמן מאויבים פוליטיים לפושעים. רוצה לומר, שהאלימות המשטרית לא תפחת, אלא רק תשנה צורה.

מדברים אלה עולה שהשמאל מוכרח לפתח עמדה מורכבת ולא-ליברלית של אלימות ופשיעה בזמננו, כמו גם פתרונות ממשיים ומוסדיים להבטחת הביטחון האישי של קבוצות ויחידים. זה לא מספיק להגיד ״ביטול המשטרה״ או לדבר בסיסמאות על מנגנונים קהילתיים לפתרון קונפליקטים. גם לא מספיקה התערבות של עמותות והרחבה מוגבלת של רשת הביטחון החברתית, שכן התקציבים העומדים לרשות עמותות ושירותי הרווחה קטנים לעומת האתגרים. השמאל מוכרח להציע פתרון עמוק המבוסס על הבנת תהליכים מחוללי פשיעה ואלימות ולא להסתפק בביקורת על המדינה הגזענית האוטוריטרית ומנגנוני אכיפה סלקטיביים. צריך להבין שמה שהמשטרה יכולה לעשות הוא תמיד מוגבל ביותר, ובכלל לא ברור שיש כלים אפקטיביים כלשהם בידיה. למשל, מדברים הרבה על קמפיין לאיסוף נשק לא חוקי. במקומות מסוימים בעולם, מבצעים כאלה היו אפקטיביים, בשיתוף נרחב של הציבור וביצירת הסכמה אזרחית. אבל במקומות אחרים, למשל במרכז אמריקה ובקריביים, שבהם אפשר לחדש את אספקת הנשק (באמצעות רכישת נשק מארצות הברית, שבה כידוע הנשק משווק באופן חופשי), מבצעים כאלה לא מצליחים ומובילים לחיכוכים אלימים וקשים ביותר בין המשטרה לבין אזרחים. בישראל יש כמויות אדירות של נשק ותמיד ימצא מי שימכור אותו למרבה במחיר. זאת ועוד, צריך לבחון היטב את הטענה המקובלת לפיה הגברת ״ההרתעה״ – קרי, סיכויי העבריין להיתפס אחרי ביצוע פשע – באמת מובילה לירידה משמעותית בפשיעה. יש הבדל גדול בין האידיאולוגיה של השיטור לבין הנתונים היבשים, שמלמדים כי ירידת שיעורי פשיעה וצמצום האלימות הבינאישית נובעת מגורמים אחרים.

אני בשום אופן לא קוראת לחיזוק מחודש של מנגנוניים קהילתיים שמרניים (דבר שקורה מאליו, כאמור, כתגובת נגד לכאוס החברתי). להפך, במרכז הפרוגרמה השמאלית צריכים לעמוד ארגונים פמיניסטיים, ארגוני עובדים וכוחות חברתיים אחרים, שמסוגלים להציע פתרונות הוליסטיים ובעיקר לייצר מחויבות לערכים חברתיים לא קפיטליסטיים. חשוב מכל, על השמאל להציע מודל לפיתוח כלכלי, צמצום עוני ואי-שוויון ולתיקון עוולות היסטוריים, שבניגוד לניאו-ליברליזם לא יהיה נטוע בהנחות יסוד אנטי-סוציאליות על הטבע האנושי ולא יהיה כרוך בהרס חברתי טוטאלי.

לתגובות: maoz@uchicago.edu