עשרות מפגינים יהודים וערבים השתתפו אתמול (שישי) בעצרת מחאה נגד המלחמה בעזה שנערכה בנמל יפו. העצרת, שהתקיימה ביוזמת קואליציית "שותפות השלום", נערכה בנמל יפו מתוך סולידריות עם משט הסיוע הבינלאומי שעושה את דרכו לעזה במטרה לשבור את המצור שמטילה ישראל על הרצועה ולהעביר לתושביה סיוע הומניטרי. במשט משתתפים מאות פעילים מרחבי העולם שקוראים להפסקת המלחמה וההרעבה. משותפות השלום נמסר: "היום קיימנו בנמל יפו משמרת מחאה
כ-150 סטודנטים ומרצים יהודים וערבים הפגינו אתמול (שלישי) ברחבת קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים במחאה נגד המתקפה על עזה. זמן קצר לאחר תחילת ההפגנה התאסף קהל קטן מולה בהפגנת נגד של תאי הימין, אשר החלו לקרוא קריאות גזעניות נגד הסטודנטים הפלסטינים ולשיר שירים בעד המלחמה. למרות ניסיון הפרעה זה, לא נרשמו תקריות אלימות בין הסטודטים וההפגנה הסתיימה בשלום. יצוין כי ההפגנה נגד המלחמה
מה משותף בין צרפתי, ישראלי, סיני ודרום-אפריקאי? וזו אינה תחילתה של בדיחה. המשותף ביניהם הוא שכולם שמחים כאשר איש/אשת הנבחרת הלאומית זוכה במדליה במשחקים האולימפיים הנערכים כעת בצרפת. כמובן, עדיפות ניתנת למדליית זהב, אבל בעת מצוקה פוליטית/ספורטיבית, ישמחו הממשלות השונות להתפשר גם על מדליית כסף, ואוי לבושה, גם במדליית ארד. אבל למדליה אולימפית ישנו צד שני, אפל. ולא, לא מדובר בשימוש המניפולטיבי/פוליטי/דמגוגי שעושה ממשלת הימין
שביתת פועלי "אתא" בכפר אתא (קריית אתא) שכונתה "השביתה הגדולה" בשל היקפה ואורכה, פרצה ב-10 במאי 1957 והסתיימה ב-24 באוגוסט לאחר 107 ימי שביתה – השביתה הייתה אבן דרך בקרב תנועת העובדים בישראל. בשביתה השתתפו 1,680 פועלי מפעל הטקסטיל שמחו נגד הפיטורים במפעל והקפאות השכר. בעלי המפעל התעשיין הנס מולר ספג הפסדים שנה קודם לכן אותם הוא גלגל לכתפי העובדים. בעיתון מעריב ב-7 באוגוסט 1957
ב-11 ביולי 1966 דווח בעיתון מעריב על שביתתם למשך שעה של 500 פועלים במקומות עבודה ברחבי הארץ במחאה על אי תשלום תוספת יוקר "ליוזמת השביתה הצטרפו למעלה מ-500 ועדי עובדים, ביניהם גם בבתי חרושת גדולים בתל אביב, גוש דן, ירושלים וחיפה" (מעריב). לאחר תקופה ארוכה של צמיחה כלכלית במשק הישראלי החלה תקופת מיתון כלכלי ב-1965 בעקבות מדיניות מרסנת של הממשלה, הפסקת הזרמת כספי השילומים ממשלת
ב-9 ביולי 1959 מאות אנשים התאספו מול תחנת המשטרה בחיפה במחאה נגד אלימות משטרתית, קיפוח ואפליה מעמדית – עדתית, יממה קודם לכן הסבל יעקב אלקריף נורה ברגלו כאשר הגיעו שוטרים לבית קפה "רוזיליו" בשכונת ואדי סאליב. "מרד ואדי סאליב" על שם השכונה הפלסטינית החיפאית שתושביה נעקרו בנכבה ובמקומם שוכנו מהגרים צפון אפריקאים התפשטה כאש בשדה קוצים מחיפה לערים ומעברות אחרות, המשטרה דיכאה באלימות את המפגינים
מילובאן ג'ילאס סגן ראש ממשלת יגוסלביה לשעבר ומראשי הצבא הפרטיזני ביגוסלביה נולד ב-12 ביוני 1911 בממלכת מונטנגרו, למשפחת איכרים בת 11 נפשות, אביו זכה במדליית אומץ על תרומתו במלחמות הבלקן בין 1912 ל-1913. מגיל צעיר נחשף לכתביהם של מרקס ולנין והתנגד לשלטון המלוכני של אלכסנדר הראשון. באוני' למד ספרות והיה חבר בליגת הנוער הקומוניסטית ב-1936 יוזף סטלין ניסה לחזק את שליטתו במפלגה הקומוניסטית היגוסלבית וג'ילאס
חיידר עבד א-שאפי מהאופוזיציה השמאלית באש"ף, ממבקריו הבולטים של יאסר עראפת וממייסדי אש"ף נולד ב-10 ביוני 1919 בעזה, אביו שיח' מוחי א-דין עבד א-שאפי, היה ראש הווקף ושומר המקומות הקדושים בעזה ובחברון. ב-1944 הצטרף א-שאפי לצבא המדבר שהקים המנדט הבריטי בעבר הירדן על מנת לפתוח חזית שנייה במלחמת העולם בבלקנים. עם תום המלחמה עזב את הצבא וייסד בעזה ב-1945 את החברה הרפואית הפלסטינית, במסגרתה השתתף
בוקר 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת 1967 (הידועה בשם: מלחמת ששת הימים), בעקבות חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי (דרומית למפרץ אילת) על ידי נשיא מצרים ג'אמל עבד אל נאצר, שני הצדדים נכנסו "לתקופת המתנה" – טרם פרצה מלחמה. בבוקר המלחמה, ישראל נתנה "מכת פתיחה" וחיסלה את חיל האוויר המצרי וזיכתה את עצמה ביתרון צבאי. למלחמה הצטרפו צבאות ומשלחות צבאיות: מסוריה, ירדן, לבנון, ערב הסעודית ועיראק.
לאחר עשורים של כיבושים קולוניאליים, הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח טימור זכתה בעצמאותה ב-20 במאי 2002 מאינדונזיה השכנה. התנועה הקומוניסטית במזרח טימור "פרטילין" זכתה באהדה רבה בקרב העם במזרח טימור ובעידוד אמריקאי ובריטי, אינדוניזה כבשה את שכנתה מצפון – מזרח שחדלה מלהיות מושבה פורטוגזית. מנהיג החזית המהפכנית למזרח טימור עצמאית ניקולס לובטו נלכד על ידי הצבא האינדונזי והוצא להורג ב-1978. התנועה חוסלה כמעט כליל ורעב פשה
